חביבים עלי מאד ערבי שבתות בחברותא. ערב כזה הוא תענוג אמיתי.פוגשים ידידים,אוכלים טוב, שותים לחיים ומגלים לפחות אחת לשבוע כי אנו איננו היחידים בעולם. יש חברים ויש אנשים שכף להיות איתם בקיצור תענוג שבת אמיתי. מחשבותיי על המורה ועל תהפוכות החיים עלו בעקבות ערב אחד עליו אני רוצה לספר. בערב זה,כמו ברבים אחרים, ישבה יחד חבורה של ידידים ותיקים אכלה ממיטב המטעמים של בעלת הבית. המסובים שיבחו בהנאה את המעדנים שהוגשו והנשים מיד החליפו מתכונים :"אז כדאי להוסיף בזיליקום קצוץ? " לאחר יושבים על קפה ועוגה. כמובן שגם העוגה זוכה לשבחים וגם כאן מתכונים מחליפים ידיים: "כמה ביצים צריך?" תוך כדי קפה ועוגה מגיע גם תור הילדים.אין ספק כי לאנשים הטובים היושבים סביב השולחן יש ילדים שניתן להתגאות בהם .האחד עורך דין מוצלח והשני מדען ,השלישית חוקרת ממצטיינת באוניברסיטה וכן הלאה. אשרנו שיש לנו ילדים כאלה . מה עוד? על מה עוד מדברים? חדשות השבוע, דברים העומדים ברומו של עולם .איזה מדינה? קשה להאמין שהתדרדרנו עד כדי כך.החינוך,הממשלה ,הבריאות ואפילו הצבא –הכל דורש תיקון. אין ספק ,הדברים נאמרים בכאב אמיתי. לאחר הניתוח החם והאוהב של כל בעיות המדינה ,הצגת הצלחות הילדים וחליפת המתכונים מגיע תור הנוסטלגיה.מסתבר שמרבית הנוכחים ילידי המקום ולמדו באותו בית ספר יסודי ,אותו בית ספר תיכון ולכולם זיכרונות דומים וקרובים ולכולם חוויות כמעט זהות. כרגיל במקרים כאלה מגיעים הזיכרונות על המורים. וכאן המקום להזהיר ולהתריע בפני מורינו-אם חשבתם שהעניין אתכם ובכם נגמר בחגיגת הסיום ובחלוקת תעודות, טעות בידכם. עוד עשרים ,שלושים שנה וחלקכם כבר אוכלים שור הבר ולוויתן בגן העדן של עובדי חינוך וזוכים ליהנות מזיו השכינה, תלמידיכם עדיין עוסקים בכם בלילות שבת ומנהלים דין ודברים בעניין מעלותיכם וחסרונתיכם. בהתמשך השיחה החלו לדבר על המורה .יתכן כי אני, אשר זה מקרוב באתי, התחלתי אותה בשאלי אם הכירו אותו. הדברים ששמעתי מדהימים ,מפתיעים והביאו אותי לידי צער גדול.מסתבר הוא היה מגוחך,עלוב,דיבר עברית גרועה , עורר צחוק ולעג והמוצלחים בחקיינות חיקו אותו מדבר בפה עקום ושפתיים משתלשלות "בכלל ידע עברית"? "אם אני לא יודעת פיזיקה זה בגללו". "הוא בטח היה עולה חדש".
עולה חדש? אני פגשתי אותו ולמדתי אצלו ששים שנה לפני ערב שבת זה עוד בשלוט הנציב העליון של הוד מלכותו ג'ורג' השישי.אני זוכר אותו,את המורה, כאיש זריז ונמרץ שכבר בכיתה ג' שמתי לב שאינו גבוה במיוחד.אדום פנים ומדבר במבטא הונגרי. גרנו אז בישוב מרוחק ,בשכונה שנקראה השכונה העברית ,בישוב שהיום אינו קיים יותר,ישוב מבודד בצפון ים המלח. מספר התלמידים בבית הספר היסודי-או כמו שנקרא אז-"עממי" של זרם העובדים היה כעשרים וחמישה ,אולי מעט יותר.בכל כיתה שנים עד ארבע התלמידים. בכל חדר היו שתיים שלוש כיתות,ומורה אחד לימד אותן כשהוא מלמד כיתה אחת ולאחרות נותן עבודה עצמית וכך עובר מאחת לשניה כשכל אחת לומדת איתו לסירוגין. זה דרש ממורה וירטואוזיות ומהתלמידים משמעת . כך היינו בייחוד כאשר המורה לימד אותנו.
המורה לימד אותי חשבון וידיעת הארץ אולי עוד משהו.הוא לימד אותנו אהבת ארץ ישראל והתפאר כי אין יישוב בארץ בו לא ביקר. כשאני חושב עליו עולות ממעמקי זכרוני תמונות -
תמונה אחת-אנו קבוצת תלמידים עומדים בבוקר וצופים בו בבואו. מביטים בו מגיע במכנסיים קצרים עד לברכיים וגרביים ארוכות מוחזקות בגומי, כמקובל אז מחזיק בידיו, כמורה כפרי,את ספריו, אנו בודקים את בפניו האדומים ומנסים לנחש "נתנה" או "לא נתנה" שכן זאת לדעת אם "נתנה" יהיה לנו יום רגוע עם המורה שבודאי יהיה לו מצב רוח טוב,ואילו אם "לא נתנה" אוי לנו ולנשמתנו. לא מזמן הזמין אותנו לחדרו לפגוש את רעייתו שהגיעה זה עתה מהונגריה ראינו אישה צנועה חייכנית שאינה דוברת עברית. בפי אני עדיין חש את חמצמצותה של הסוכרייה בה כובדתי.
תמונה אחרת,באחד מהטיולים ברחבי הארץ לעמק בית שאן לקבוץ מעוז חיים והחוויה של פגישה עם ילדי הקיבוץ בניהם אודי חמודי מהשיר הידוע שלרוע המזל שמעתי שנפל בשרותו. ועוד נזכרתי,לאחרונה בהיותי לרגל עניני בקרית טבעון עברתי ליד מקום נופלו של אלכסנדר זייד ואז ממעמקי הזיכרון ,שוב צץ המורה ,איתו ראיתי בפעם הראשונה את הפסל ופגשנו את אלמנתו של אלכסנדר זייד,אם הזיכרון אינו מטעה אותי שמה היה ברוריה, היא סיפרה לנו על בעלה וגבורתו.
הייתה לו שיטה לשמור על ערנות התלמידים , שיטת "עורו נרדמים "שלו- כאשר באמצע השיעור אחד מאתנו-לרוב אני, חולם בהקיץ,תוך כדי החלום הרוגע היה שם לב לשקט חשוד בכיתה,מתעורר ומגלה כי מורה השתיק את כולם "כדי לא להפריע לו לישון". הצחוק היה רב ולא נעלבנו.
תמונה נוספת,משפחתי ואני גרנו מחוץ לשכונה באזור של מפעל האשלג. מדי יום הייתי נוסע באופניי לשכונה לשחק ולהתרועע. יום אחד אני מגיע באופני לשערי השכונה,המורה עומד בשער ומחזיר אותי חזרה. מסתבר שמיום שנבחר למנהל בית הספר-הנהיג תקנות שונות, כמו זו שהתלמידים אינם יוצאים מהבית עד שעה ארבע אחרי הצהרים.עד אז צפוי הילד לנוח ולהכין שיעורים. החלטה גובתה בחפץ לב על ידי ההורים.המורה עצמו הסתובב בשכונה עד השעה היעודה על מנת לאכוף את התקנות.
היו גם דברים שאהבנו.דומני שזה היה בית הספר היחיד בארץ ואולי בעולם כולו שבחצרו היו מקלחות. בהפסקה הגדולה יצאנו פשטנו את הגופיות חלצנו סנדלים ונכנסנו במכנסי הספורט שלנו לים. כשיצאנו כעבור זמן קצר, גופנו היה לבן ומלוח. לשם כך עמדו בחצר המקלחות . התקלחנו, השמש הלוהטת ייבשה אותנו ואת בגדינו במהירות ונכנסנו יבשים ורעננים לכיתה. כל זה היה בהשגחת המורה שמן הסתם נהנה מהמחזה ,אך הקפיד שניכנס לכיתה בזמן.
הכיתות לא נסגרו מעולם,ומדי פעם בערבים ובשבתות יכולנו להיכנס לשם ולשחק מבלי שפגענו ,השחתנו בציוד שהיה שם.
ביום ראשון אחד שערורייה! על הלוח נמצא כתוב המורה תחיה חמורה גדולה ומנוולת דבר כזה עוד לא קרה. המורה תחיה, כסוציאליסטית מסורה טענה- "מילא חמור,אמנם צריך לכתוב אתון אבל לא זה החשוב ,איני נעלבת מחמור .החמור הוא יצור עמל ,אבל למה מנוולת?" אספו מחברות השוו כתבי יד והוחלט שזה הכתב שלי.נשבעתי באבות אבותיי ושאין זה אני. המורה לאחר שהקשיב לי בתשומת לב-האמין לי.וגם היום אחרי שנים אני מצהיר,רבותיי ידי לא הייתה במעל!
עוד תמונות נוספות עולות במוחי אך לא אכביר דברים,לא על הכבוד והיראה שזכה מהתלמידים.לא על ההערכה שזכה מההורים כולל הורי.
עברו שנים, מלחמת העצמאות הביאה בעקבותיה את המדינה אך גם את חורבן הישוב היהודי בצפון ים המלח .אנו פונינו כפליטים לעיר עולים גדולה והקשר עם המורה, שגם הוא עבר לשם ומשם לאחת מערי גוש דן, נחלש עד שנותק.ידוע לי שעבר טרגדיה קשה כאשר בנו הפעוט משוש חייו, שנולד לאחר קשיים רבים נהרג בתאונה ויתכן שהיו גם אירועים קשים אחרים.כל זה כנראה שהשפיע עליו .אני כשלעצמי אזכור אותו כפי שהיה בישוב בו חיינו: ה-מורה.
חביבים עלי מאד ערבי שבתות בחברותא. ערב כזה הוא תענוג אמיתי.פוגשים ידידים,אוכלים טוב, שותים לחיים ומגלים לפחות אחת לשבוע כי אנו איננו היחידים בעולם. יש חברים ויש אנשים שכף להיות איתם בקיצור תענוג שבת אמיתי. מחשבותיי על המורה ועל תהפוכות החיים עלו בעקבות ערב אחד עליו אני רוצה לספר. בערב זה,כמו ברבים אחרים, ישבה יחד חבורה של ידידים ותיקים אכלה ממיטב המטעמים של בעלת הבית. המסובים שיבחו בהנאה את המעדנים שהוגשו והנשים מיד החליפו מתכונים :"אז כדאי להוסיף בזיליקום קצוץ? " לאחר יושבים על קפה ועוגה. כמובן שגם העוגה זוכה לשבחים וגם כאן מתכונים מחליפים ידיים: "כמה ביצים צריך?" תוך כדי קפה ועוגה מגיע גם תור הילדים.אין ספק כי לאנשים הטובים היושבים סביב השולחן יש ילדים שניתן להתגאות בהם .האחד עורך דין מוצלח והשני מדען ,השלישית חוקרת ממצטיינת באוניברסיטה וכן הלאה. אשרנו שיש לנו ילדים כאלה . מה עוד? על מה עוד מדברים? חדשות השבוע, דברים העומדים ברומו של עולם .איזה מדינה? קשה להאמין שהתדרדרנו עד כדי כך.החינוך,הממשלה ,הבריאות ואפילו הצבא –הכל דורש תיקון. אין ספק ,הדברים נאמרים בכאב אמיתי. לאחר הניתוח החם והאוהב של כל בעיות המדינה ,הצגת הצלחות הילדים וחליפת המתכונים מגיע תור הנוסטלגיה.מסתבר שמרבית הנוכחים ילידי המקום ולמדו באותו בית ספר יסודי ,אותו בית ספר תיכון ולכולם זיכרונות דומים וקרובים ולכולם חוויות כמעט זהות. כרגיל במקרים כאלה מגיעים הזיכרונות על המורים. וכאן המקום להזהיר ולהתריע בפני מורינו-אם חשבתם שהעניין אתכם ובכם נגמר בחגיגת הסיום ובחלוקת תעודות, טעות בידכם. עוד עשרים ,שלושים שנה וחלקכם כבר אוכלים שור הבר ולוויתן בגן העדן של עובדי חינוך וזוכים ליהנות מזיו השכינה, תלמידיכם עדיין עוסקים בכם בלילות שבת ומנהלים דין ודברים בעניין מעלותיכם וחסרונתיכם. בהתמשך השיחה החלו לדבר על המורה .יתכן כי אני, אשר זה מקרוב באתי, התחלתי אותה בשאלי אם הכירו אותו. הדברים ששמעתי מדהימים ,מפתיעים והביאו אותי לידי צער גדול.מסתבר הוא היה מגוחך,עלוב,דיבר עברית גרועה , עורר צחוק ולעג והמוצלחים בחקיינות חיקו אותו מדבר בפה עקום ושפתיים משתלשלות "בכלל ידע עברית"? "אם אני לא יודעת פיזיקה זה בגללו". "הוא בטח היה עולה חדש".
עולה חדש? אני פגשתי אותו ולמדתי אצלו ששים שנה לפני ערב שבת זה עוד בשלוט הנציב העליון של הוד מלכותו ג'ורג' השישי.אני זוכר אותו,את המורה, כאיש זריז ונמרץ שכבר בכיתה ג' שמתי לב שאינו גבוה במיוחד.אדום פנים ומדבר במבטא הונגרי. גרנו אז בישוב מרוחק ,בשכונה שנקראה השכונה העברית ,בישוב שהיום אינו קיים יותר,ישוב מבודד בצפון ים המלח. מספר התלמידים בבית הספר היסודי-או כמו שנקרא אז-"עממי" של זרם העובדים היה כעשרים וחמישה ,אולי מעט יותר.בכל כיתה שנים עד ארבע התלמידים. בכל חדר היו שתיים שלוש כיתות,ומורה אחד לימד אותן כשהוא מלמד כיתה אחת ולאחרות נותן עבודה עצמית וכך עובר מאחת לשניה כשכל אחת לומדת איתו לסירוגין. זה דרש ממורה וירטואוזיות ומהתלמידים משמעת . כך היינו בייחוד כאשר המורה לימד אותנו.
המורה לימד אותי חשבון וידיעת הארץ אולי עוד משהו.הוא לימד אותנו אהבת ארץ ישראל והתפאר כי אין יישוב בארץ בו לא ביקר. כשאני חושב עליו עולות ממעמקי זכרוני תמונות -
תמונה אחת-אנו קבוצת תלמידים עומדים בבוקר וצופים בו בבואו. מביטים בו מגיע במכנסיים קצרים עד לברכיים וגרביים ארוכות מוחזקות בגומי, כמקובל אז מחזיק בידיו, כמורה כפרי,את ספריו, אנו בודקים את בפניו האדומים ומנסים לנחש "נתנה" או "לא נתנה" שכן זאת לדעת אם "נתנה" יהיה לנו יום רגוע עם המורה שבודאי יהיה לו מצב רוח טוב,ואילו אם "לא נתנה" אוי לנו ולנשמתנו. לא מזמן הזמין אותנו לחדרו לפגוש את רעייתו שהגיעה זה עתה מהונגריה ראינו אישה צנועה חייכנית שאינה דוברת עברית. בפי אני עדיין חש את חמצמצותה של הסוכרייה בה כובדתי.
תמונה אחרת,באחד מהטיולים ברחבי הארץ לעמק בית שאן לקבוץ מעוז חיים והחוויה של פגישה עם ילדי הקיבוץ בניהם אודי חמודי מהשיר הידוע שלרוע המזל שמעתי שנפל בשרותו. ועוד נזכרתי,לאחרונה בהיותי לרגל עניני בקרית טבעון עברתי ליד מקום נופלו של אלכסנדר זייד ואז ממעמקי הזיכרון ,שוב צץ המורה ,איתו ראיתי בפעם הראשונה את הפסל ופגשנו את אלמנתו של אלכסנדר זייד,אם הזיכרון אינו מטעה אותי שמה היה ברוריה, היא סיפרה לנו על בעלה וגבורתו.
הייתה לו שיטה לשמור על ערנות התלמידים , שיטת "עורו נרדמים "שלו- כאשר באמצע השיעור אחד מאתנו-לרוב אני, חולם בהקיץ,תוך כדי החלום הרוגע היה שם לב לשקט חשוד בכיתה,מתעורר ומגלה כי מורה השתיק את כולם "כדי לא להפריע לו לישון". הצחוק היה רב ולא נעלבנו.
תמונה נוספת,משפחתי ואני גרנו מחוץ לשכונה באזור של מפעל האשלג. מדי יום הייתי נוסע באופניי לשכונה לשחק ולהתרועע. יום אחד אני מגיע באופני לשערי השכונה,המורה עומד בשער ומחזיר אותי חזרה. מסתבר שמיום שנבחר למנהל בית הספר-הנהיג תקנות שונות, כמו זו שהתלמידים אינם יוצאים מהבית עד שעה ארבע אחרי הצהרים.עד אז צפוי הילד לנוח ולהכין שיעורים. החלטה גובתה בחפץ לב על ידי ההורים.המורה עצמו הסתובב בשכונה עד השעה היעודה על מנת לאכוף את התקנות.
היו גם דברים שאהבנו.דומני שזה היה בית הספר היחיד בארץ ואולי בעולם כולו שבחצרו היו מקלחות. בהפסקה הגדולה יצאנו פשטנו את הגופיות חלצנו סנדלים ונכנסנו במכנסי הספורט שלנו לים. כשיצאנו כעבור זמן קצר, גופנו היה לבן ומלוח. לשם כך עמדו בחצר המקלחות . התקלחנו, השמש הלוהטת ייבשה אותנו ואת בגדינו במהירות ונכנסנו יבשים ורעננים לכיתה. כל זה היה בהשגחת המורה שמן הסתם נהנה מהמחזה ,אך הקפיד שניכנס לכיתה בזמן.
הכיתות לא נסגרו מעולם,ומדי פעם בערבים ובשבתות יכולנו להיכנס לשם ולשחק מבלי שפגענו ,השחתנו בציוד שהיה שם.
ביום ראשון אחד שערורייה! על הלוח נמצא כתוב המורה תחיה חמורה גדולה ומנוולת דבר כזה עוד לא קרה. המורה תחיה, כסוציאליסטית מסורה טענה- "מילא חמור,אמנם צריך לכתוב אתון אבל לא זה החשוב ,איני נעלבת מחמור .החמור הוא יצור עמל ,אבל למה מנוולת?" אספו מחברות השוו כתבי יד והוחלט שזה הכתב שלי.נשבעתי באבות אבותיי ושאין זה אני. המורה לאחר שהקשיב לי בתשומת לב-האמין לי.וגם היום אחרי שנים אני מצהיר,רבותיי ידי לא הייתה במעל!
עוד תמונות נוספות עולות במוחי אך לא אכביר דברים,לא על הכבוד והיראה שזכה מהתלמידים.לא על ההערכה שזכה מההורים כולל הורי.
עברו שנים, מלחמת העצמאות הביאה בעקבותיה את המדינה אך גם את חורבן הישוב היהודי בצפון ים המלח .אנו פונינו כפליטים לעיר עולים גדולה והקשר עם המורה, שגם הוא עבר לשם ומשם לאחת מערי גוש דן, נחלש עד שנותק.ידוע לי שעבר טרגדיה קשה כאשר בנו הפעוט משוש חייו, שנולד לאחר קשיים רבים נהרג בתאונה ויתכן שהיו גם אירועים קשים אחרים.כל זה כנראה שהשפיע עליו .אני כשלעצמי אזכור אותו כפי שהיה בישוב בו חיינו: ה-מורה.
