יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

תנו לי עוד

תנו לי עוד, תנו לי עוד
תנו לי לעמוד, עוד.
אני יודע- בסוף אנטש
ואסתלק כמו דרך אש
כן,אני יודע רבים וטובים
כמו פרימו לוי וולטר בנימין
עזבוכם ברצון.
לא האמינו ,נואשו
תרבות ואנשים בהם בגדו.
לא האמינו בתכליתכם
ולא כי העתיד עוד ייאמן.
אבל אני? אני אחר,
הגעתי כשאני מאחר
כאשר בערוב היום
זרחה לי שמש
לפתע פתאום .
ועל כן אני כורע ברך-
תנו לי עוד,תנו לי עוד
עוד מעט לעמוד.

ינואר 2009

תרנגולת כפרות

נפחדת,מקופלת על רגליה
תרנגולת כפרות,
והצדיקים על כתפיה
זוכים בכל המצוות.

"את כפרתי ,את חלופתי"...
תרנגולת כפרות,
וכל אשר אני עוויתי-
על כתפייך הצרות.

ואני חושב בכל המוח,
תרנגולת כפרות,
איך בכלל יהיה לך כוח
לשאת את כל העוונות?

"זה התרנגול ילך למיתה"...
תרנגולת כפרות,
ואני חושב, לבי איתה ,
ומה עם ריבון העולמות?

האומנם הוא מכפר ומוחל
תרנגולת כפרות,
למי שבך מתעלל
ועל סבלך עושה מצוות?

ירושלים,מוצ"ש שלפני
עיו"כ בדרך לכותל

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

החלום

הלילה הוא חלום עצוב
כל כולו לוע שחור
מופיע ומגיח שוב ושוב
בא מלפנים או מאחור.

דמיונות שווא, מוראים,
דמויות מוזרות,דמיוניות
אירועים רעים ונוראים
דמים ודם,מחפשים או מחפשות.

כל מה שעבר ועובר
בלילה בחלום שב וחוזר
עתיד אפל בא עוד ועוד
ואתה קם ורוצה לעמוד,

מנסה לשחזר את החלום
הוא פורח לו ונעלם
אך האַפֶל שהגיע הלום
נשאר פה ולא עוזב לעולם.

אתה מטיל מימך בצליל הידוע
ואחר קל ושקט
חוזר לחלום האחד הקבוע.
שאינו חדל או מת.

בלילה,
העולם כה מכוער וקשה
עד כי הבוקר מפציע-
והנה הוא כה יפה.

נובמבר 08

יום שישי, 6 בנובמבר 2009

ים המלח של פעם

עד היום אני זוכר,
עד היום אני חולם עלֵיךָ.
מלח,אשלג ואגם
טעמךָ המלוח וריחותייךָ.

אגם נוכל וערמומי
עובד בעיניים על אוהביו
ומראהו דמותו הימי
משתנה בצורתו וגווניו.

פעם שקט,חלק ללא גלים
ופעם זועף,רועם וקצר רוח
מרטיב במימיו הכבדים
את ביתי ואת תריסי
בטעם מלוח.

ביתי שעל שפת ים המלח.
כבית קטן בערבה ,
ליד קרנליט לבן כקרח.
בחום בוער כמדורה.

בבריכות שליד בית אבי
פועלים באתים מריצות וקרוניות
מטעינים זהב לבן ואביבי
למפעל הגדול ולמשאיות.

המרחבים בהם שוטטתי,
השרב המחבק ,הסופה המלטפת.
והדגיגים בעין פשחה,
וצמחיה מתגלגלת ברוח,כרודפת.

אני ילד מביט כה וכה
משוטט בערבות הדמיון
הרי מואב מפה ומדבר יהודה משם
כה קסמתם לי –ילד קטן.

עוד באפי אני חש את ריח הים
ורואה את "יתומה" "מצדה" ואחרות,
הספינות השטות באגם
גוררות אשלג ב"מַעונות."

אהבתי אותך ים הפלא
לי היית כגן עדן ארצי
כשאני רואה אותך,היום
עולה ,צורב כאבי.

מה חטאת אגם יקר
שכך עוללנו לך?
ממקום חיות ומקור אוצר,
שלולית עלובה הותרנו לך.

הזוג המוזר (פיפאלה ורוזלה)

הייתי רואה אותם כמעט יום יום בלכתי ממרכז העיר הביתה. איש לא ידע מה שמם ונהגו לכנות
אותם פיפאלה ורוזלה, איש לא ידע לספר מנין באו, מתי ואיך התחברו לזוג, והאם זה שמם
האמיתי, גם לא שאלתי, הם נראו שנים שאין להם עבר ואין מאחוריהם שום סיפור.

נראה היה ששנים עברו מאז התרחצו לאחרונה עובדה זו ניכרה גם בריח שנדף מהם. גילם לא היה ברור אך במצבם נראו ישישים מופלגים.הם היו יושבים ומקבצים נדבות ביחד ,לבושים בגדים ישנים ומסמורטטים .היא היה חבוש כובע צמר אפור , שלא היה מסירו גם בימי הקיץ הלוהטים , ויש כאלה בירושלים למכביר,זקן מדובלל לא ארוך שמזמן לא ראה מסרק או מים. לבן בקצהו, אפור באמצעיתו וצהוב מסביב לפיו ,מסגריות מן הסתם,אם כי מעולם לא ראיתיו מעשן .את הז'אקט המהוה המכסה מספר לא ברור של חולצות וגופיות נראה שלא הסיר מעולם, מכנסיים מטולאים לרגליו ונעלים גבוהות שאי אז היו שחורות וכיום צבעם לא ברור.
היא במטפחת,צבעונית לשעבר , פנים מקומטים שנראו כמו רשת תעלות בפניה, שמלה המכסה על מכנסיים שחורים ונעלים שקשה לדעת מה טיבם גופה היה שחוח ומדי פעם כשראיתי אותה משוחחת או אוכלת מיד נראה שפיה חסר שינים . בירושלים,עיר שתמיד רבו בה הקבצנים והמשוגעים המתנבאים בכיכר העיר ,היו ידועים לכל ושמם שימש למשל לשלומפרים וכאלה שאינם מקפידים על צורתם החיצונית וניקיונם.
הם תמיד היו יחד, ביישבם וגם בהליכתם יד ביד כפופים ומתנדנדים מכובד השנים או התרמילים הענקיים בהם היו עמוסים לעייפה,מן הסתם כל רכושם,כשהם היו אוכלים ביחד מתוך צלחת פח או יושבים ומשוחחים- עם כל עליבותם נראו כמופת לזוגיות יפה.

. אצלי דמותם תמיד עוררה את דמיוני ואת תשוקתי לחבר להם סיפור חיים טראגי ועצוב, יום יום ישבתי ,אחרי יום עבודה ,מחכה לקו 7 לנסוע הביתה לתלפיות ומתבונן בהם. הנה הם יושבים ללא מילה עם קופסאות פח ומבקשים בשתיקה את נדיבות העוברים ושבים. מדי פעם היה עובר אורח זורק מטבע לאחת הקופסאות- הם לא היו מגיבים . הנה הם אוכלים והוא מוציא משהו לא ברור מצלחת הפח שלו ומעביר לצלחתה ,שתאכל,מחווה שקסם לי ועורר אותי לשאלה הבלתי פתורה מי הם? מה סיפורם?

הנה הם שני צעירים, הוא אפרים (שכונה גם פייפלה) חבר באצ"ל והיא רוזלינד בתו היחידה של הנציב העליון לארץ ישראל. רוזלינד עמדה להיכנס למלון המלך דויד מספר דקות לפני הפיצוץ והוא, שהיה בין המפוצצים משך אותה ברגע האחרון והציל את חייה .הבת המופתעת לא הספיקה להודות למצילה ופונתה לארמון הנציב על ידי המשטרה. אפרים נתפס ואף הוא פונה על ידי המשטרה, אבל לבית הכלא במגרש הרוסים שם עונה במטרה לקבל פרטים על חבריו והארגון.

הנציב העליון הופתע לשמוע שבתו היפה עטרת ראשו ומשוש חייו, לה הועיד חיי רווחה ונישואין עם אחת ממשפחות האצולה בממלכה המאוחדת,מבקרת באופן קבוע את אפרים הטרוריסט המסוכן מהארגון בכלאו. משיחה קצרה עם רוזלינד הוברר להוותו שהילדה מאוהבת! ובמי? באויב מספר אחד של הכתר הבריטי שהוא, הנציב העליון ,נציגו בפלשתינה (אי).הניסיונות בלשון רכה ובגערות, בהבטחות מתוקות ובאיומים חמורים לא צלחו. הילדה הודיעה שהיא עומדת להתחתן עם אפרים.
כשוחרר אפרים מחוסר הוכחות כשהוא שבור וחולה מעינויים, התגיירה רוזלינד ונישאה לו. גם בעיני האצ"ל הנישואין נתפסו כבגידה וכך הם היו מנודים מכל הצדדים,המאבק על אהבתם האסורה הוריד אותם לשאול קיומי –אבל הם ביחד וזה מה שחשוב, בשנים האחרונות רוזלינד מקבלת קצבה קטנה ממשלת בריטניה,מה שלא מונע מהם להמשיך ולקבץ נדבות.


או הנה הם ניצולי שואה שייסוריהם הוציאו אותם מדעתם ולא אפשרו להם לחזור לחיים נורמאליים וחיברו אותם בקשרי אחים לסבל , הוא אפרים שבעיירה הקטנה ממנה בא נקרא פייפלה , ביום השחרור שקל 35 ק"ג ודעתו נשתבשה עד כי התקשה להאמין ששוחרר ולא הסתדר במחנות העקורים בגרמניה. ניסיונות מערכת בריאות הנפש במחנות לא הצליחו לסייע לו. יום אחד פגש את שושנה שכונתה גם רוזה או רוזלה גם היא פגועת נפש כתוצאה מסבל על- אנושי במהלך המלחמה , מבלי לדבר או להחליט נוצר בינהם הקשר.שלטונות המחנה קיוו שקשר זה בינהם יחזיר אותם ליכולת להתנהג באופן מקובל ונורמאלי ועל כן העלו אותם לארץ.
אך לא,גם כאן לא ידעו להסתדר .לאחר שהות של שנים מספר בבית החולים הפסיכיאטרי בטלבייה ,שוחררו .ומאז הם ברחוב.

או שמא הם ניצולי הרפתקה אנושית ייחודית בארץ מדברית והלאה וכן הלאה הלך לו דמיוני וסיפר , אך בסופו של דבר המסתורין וחוסר ידיעתי נשארו כשהיו.

המשכתי להתבונן בהם ,מבטי כנראה משך את תשומת ליבו של פיפאלה מבטנו נפגשו , עיניו בניגוד לצורתו החיצונית ותדמיתו היו כחולת,חדות, ונמרצות. מה הוא חושב במוחו? מה הוא מרגיש? לרגע נדמה היה לי שהוא פותח את פיו האם רצה לדבר? באותה שניה הופיע האוטובוס עליתי, בפעמים הבאות לא פתח את פיו,האם החמצתי?
עוברים ושבים התעלמו מהם כמו היו קיר או אבן, לכל היותר השליכו מטבע.וכך חיו להם בשולי העיר עד שנעלמו . יום אחד שמתי לב שמזמן הם כבר לא הופיעו ברחוב. היכן הם? איני יודע. נעלמו בין שאר מוזרויות ירושלים המסתובבות ברחובותנו, מושכות ולא מושכות את תשומת לבנו, מרצות למעונינים, זועקות, צוחקות ללא סיבה,או מקבצות נדבות , דמויות המופיעות מאי שם ולפתע נעלמות.

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

עבודה על פי "כשאתה מתגרש" – ט.כרמי/אריה רוקח

כשאתה מתגרש-ט.כרמי


כשאתה מתגרש ,אתה נולד מחדש
פתאום אתה במהפך,
עיניך בארץ,
ומישהו סופר את אבריך,
בודק אם אין לך שפה שסועה,
אצבע ששית,עין שלישית.

חבל הטבור נחתך.
בלי חללית-האם,
אתה נלבט בחלל נחבט,משלח,
נחבל במבטים נוקבים
של עיניים זרות מזרות.

עריסה חדשה מצפה לך:
מצעים רעננים,דובים מנגנים,
שמן-המור,שמפו,טלק,
הברות חששות פוצעות את פיך
כמו שיני חלב.

יום ולילה אתה במעקב,
כל ניע של גופך הזעיר,
כל הפרשה,צחקוק,שיהוק,
נרשמים באלבום התופח,
הצעצועים מעמידים פני תם:
כולם מכשירי האזנה.

כשאתה מתגרש אתה נולד מחדש.
אבל המלאך הממנה על השכחה
(זה ענשך)
שוכח בזדון לסטור לך.
אתה נולד בעל מום לא עובר
קשה-בשנים , זוכר.



כשאתה מתחבר –אריה רוקח

כשאתה מתחבר, אתה גדל,
לפתע אתה מתיישר,
עיניך צופות אל על
אבריך כבר נספרו,
הצלקת ,הכרס נבדקו,
השיבה והקמטים התקבלו.

פתיל בלתי נראה נקשר,
אלי בטן חדשה,
אתה נצמד,חובק ונחבק,
נחבש במבטים אוהבים
של עיניים קרובות מקרבות.

בעריסתך שוב אינך לבד:.
מצעים מקומטים,דודים מתנגנים,
נשיקות, חבוקים,צמרמורת
השלווה אופפת את גופך,
כמו לאחר סופה.

יום ולילה אתה כמו בחלום,
כל רגע כל שנייה ביומך הקצר,
כל אמירה ,חיוך,מבט,
מצטרפים לאגד התופח,
החפצים אינם סתם:
כולם עדים למעשה האהבה.

כשאתה מתחבר,אתה גדל,
אתה מברך את מלאך השכחה
(זה לא סתם),
שזוכר בשמחה לסטור לך.
אתה גדל לעתיד מבטיח,
קשה-בשנים ,אך משכיח.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2009

גוי גדול עצום ורב

אין די גרויסע שיינע אַמריקה ,די גולדנע מדינה, אין א קליינע שטטל-א טאון סע געוועין ערב שבת
זעייר שפעט, שויין שבת. פליצום קימט א ייד פון ארץ ישראל און ער וויל דאַוונען.
ער פרעגט אוו איז די שול? מזאָגט אים אז סע ניטו קייט שול אָבער סע דו א טמפל. זאָל זיין א
טמפל. ער קימט צו דער טמפל און פרעגיט אוו איז דער רב ,ער וויל אים זאָגען גוט
שבת זאָגן ,מענפערט ַאים אז סע ניטו קיין רב אָבער סע דו א רעבאיי, נו, זאָגט ער זאָל זיין א
רעבאיי.

קימט אַרוייס א ייד א גראָבער,א רוייטער מיט א סיגאַר אין זיין מויל.
זאָגט דער ייד:ייצט פַארשטיי איך דעם פסוק-גוי גדול עצום-ורב !

די מעשה פון שון פרגאסון



אין די גרוייסע שטאָט ניו יאָרק גייט ארום אַ ייד,אַ אמתדיקע ייד מיט פאות און מיט ציצית און

ער הייסט שון פרגאָסון.

דער עולם פרעגט אים,ווי אַזוי אֹזאַ ייד ווי אַייך מע רופט אים אַזאַ מין גויישע נומע?

דערציילט ער אַ מעשה- ווען איך האָב געוויעין אין די שיף פון "די אלד קאנטרי" מענשן האָט

געזוגען מיר, אַֹז אַזאֹ נומען ווי אִיך האָב,מוישה אונטערהויזנמאַכער פאסט ניט צו אמריקה און

האָט געגעבן מיר אַן עצה נעם דיר א נומע למשל ווי ג'ו סמיט. דער ג'ו סמיט האט געפעלט מיר

זעייר און די גאַנצע וועג האָב איך איבער געחזרט-ג'ו סמיט...ג'ו סמיט אָבער ווען האָב געקומען

צו די אימיגראציע פרעגט מיר דער אופיצער צו מיין נומע. אוי,זאג איך, "שיון פאַֹרגעסן". אַֹזוי בין איך

געווארן שון פאָרגוסון.

וי אזוי געפינט מען א כלה פאר דעם זון?

אין אינע ווייטע לאנד אין דער באלקאן , אין א קליינע דערפעלע איז געווען א פויער. ער איז געווען קלוג און פלייסיק . ער האט געהאט די שיינסטע און בעסטע פלוימען אין לאנד ,און ער האט פארדיטנט א סאך געלט. ער האט געהט א ריינע און א גוטע און א איבערגעגעבענע פרוי. די קינדר זענען געווען שיין ,קלוג און פלייסיג ווי דער טאטע.

דער פויער איז גווען צופרידען פון זיין לעבן.

ווען די צייט איז געקומען, אז דער עלטערער זון איז א חתן-בחור געווארן, האט דער טאטע דער פויער אונ? צו זוכן א כלה פאר זיין זון. אבער ווי אזוי קאן מען א ריינע, א גוטע און א איבערגעגעבענע מיידל געפונען?

סאיז נישט פשוט.

האט ער געטראכט און געטראכט , ער האט געשמועסט מין זיין פרוי און גארנישט.

איין מאל ווען האט ער געליגן אין זיין בעט איז אים איינגעפאלן אן אידיי!!!

ער האט גוועקט זיין פרוי און איר דערציילט די אידיי. די פרוי איז געווען זייער גליקלעך און געקושט איר מאן דער קלוגער פויער.

אין א מאמענט איז דער פויער ארויסגעשפרונגען פון בעט און געגאנגען איז ער צו דער פלוימען סאד.

מארגן פרי איז דער פויער געקומען צום מארק מיט צוויי וועגענער: איינע פול מיט שיינע גרויסע פלוימען און די צווייטע ליידיקע.

ער האט געפונעןן א גוטען פלאץ אין דער מארק און אנגעהויבן צאגן אויף א קול:

"פלוימען פאר היימיש מיסט נישט פאר געלט!
פלוימן אימזיסט!
פיר איין שעפל היימיש מיסט קרוגסטו דו איין שעפל פלוימען!"

איז זיך צענויף געקליבן א גאנצער עולם. מאן מאכט חוזק און מען זאגט :"א פארדרייטער,א משוגענע.." אנדערע מענטשן זענען זייער בייז געווען און זעגאגט : " ער מאכט חוזק פין ערנסטע מענטשן".

נאר איין מענטש איז געלאפן פון דארטן גלייך א היים און האט געזאגט צו זיין וויב:" שרה –ביילה ,קום און ריין דער הויז. נאך דעם האט ער שנעל געלאפן מיט דריי שעפען מיסט צו דעם פוייער, און האט באקומען דריי שעפעלן פלוימען.

האט דער עולם געזען אז ער איז ערנסט און א וארט איז א ווא ביי אים, האט דער גאנצער עולם א היים געלויפען און גערייניגט די הייזער, און מען האט אים געבראכט איינער א שעפל, דער צוויטער דריי שעפלן דער דריטע א גאנצער זאק .דער פוייער האט מקיים געווען וואס ער האט דוגעזאגט–די מענטשן האבן באקומען פלוימען פאר מיסט.

זייער שנעל דער וואגן מיט די פלוימען געווארן ליידיק און דער וואגן מיט דער מיסט פול.


צו מארגנס דער זעלבע זאך.מענטשן ברינגן מיסט פאר שיינע און גוטע פלוימען. און זיי לאכען און מאכעו חוזק , "טאקע א פארדרייטער, א משוגענער!"

אבער העסק האבן זעיי? אז מיגיט נעמט מען!

דער זעלבע זאך איז אויך גווען אין דער דריטער טאג.

אבער דא האט פאסירט א וונדערבארע מעשה, א יונגע,א שעמעוודיקע,אפיינע מיידל איז געקומען , פאררויטלט געזוגט דעם פוייער:"איך האב א אלטע און א קראנקע מאמע און טאטע, און איך אליין זארגט פאר די ביידע. דריי טעג זוך איך מיסט און איך קען ניט געפונען. אבער מיינע עלטערן דארפן פלומען זייער נויטיג.

האט דער פוייער געשמייכלט צו דער מיידל א ווארמע שמייכל און געזאגט:"קענסט נעמען פלוימען ויפיל דו ווילסט. איך וויל דיר אכלה פאר מיין זון .
די ביסט א ריינע
די ביסט א גוטע
און די ביסט א איבערגעגעבערנע!

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

לנוכח הכיכר האדומה/אריה רוקח

1. ראיתי את לנין
בכניסה לכיכר
לא האמנתי -בחיי
הוא מתלוצץ עם
הצאר ניקולאי.
ולא תיתכן-
עוד עובדה,
סטלין חולה
לא הגיע אותו יום לעבודה.

אם תשלם טבין ותקילין
תוכל להצטלם איתם
למזכרת עולמים.

2. מה הוא חושב שם
הספון בתאו.
מה הוא חושב שם
הטמון לבדו
על התהילה ,
תהילת עולם?
או על ההשפלה,
בתא זכוכית מול כולם.
מה חושב לו שם
כשהוא שם לבדו.

דמות עגומה
שוכבת למעצבה
שנים רבות לאחר תום המהפכה.

3. קראנו לך פעם-
´ "המולדת השניה",
באהבה והערצה.
כל ספר או סרט ממך ועלייך
בלענו ברעבתנות.
"ממה רוסיה"
קראו לך אוהבייך בנאמנות.
. והיום,
בעמדי מול אודם הכיכר
עלתה בי מחשבה מזה כבר,
עם יפי בנינייך,האמנות
והבלט השמימי-
כמה טוב
שאני לא בנך ואת לא אמי.

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

עיוות משמיע פחדים

הרוח גועשת ועולה,
המלים חזקות תקיפות
מלים מעוררות חלחלה
מעוררות אמיתות זרות.
מה שהיה לא יהיה
כך חוזר הוא ושונה
קשיחות וכוח יחווה
כל מאיים וצואה.
צמרמורת קשה אופפת,

עיוות משמיע פחדים
שכאילו לעוצמה שואפת,
אך היא מפזרת צללים.
מסביב הומה הסהר
והצלב אף הוא כועס,
לפוער פיו כנער
ואדם בעצמו מואס.


האדם כולו בפחד
בעצמו מטמין גופו,
ואחיו עימו ביחד
דואבים גם הם איתו.

שפתיו נפסקות בלי אומר
וקול זעקה חדה ישמיע,
על התקווה הן הוא חומר,
ושלום אצלו,האם יופיע?

עכו


ביעות משתק –פחד נורא
לוכדני כשאני שומע ורואה
מה שאירע...
דם ,דמעות הרס ,שריפה,
זעקות למוות ,קולות של תקיפה
אבנים ובלוקים נזרקים,
חלונות ראווה מתנפצים
אנשים נפצעים ,דירות נשרפות
אשפה ברחובות,מכוניות הפוכות

משטמה בעיניים ,נאצות בין שכנות.
רישעה מתפרצת ממקום מחבואה,
אנייה מכל עבר,זעם ועברה.

והכול בשם אללה והריבונו של עולם
שכביכול הוא ציוום לשפוך את הדם.
הם כופים על בורא העולם
את כל הרע שקיים בתוכם.
ומתנבאים שכך הוא מצווה אותם.

כשהדת והלאום הופכים עניין איום,
במקום מקור לאחווה ושלום
אני על שניהם מוותר.
אני פשוט מפחד,
רוצה להיות במקום אחר.

אוקטובר 2008

על סבא וסבתא שלא הכרתי (נוסח שני )

היכן היו השמיים
כשלא עמד לו כוחו של ר' חיים פינחס?
הוא
הלך
כשל
נפל
ורק אמל בלוי נעליים
ראה כי נפל ומת
הסבא שלי
וחלץ מרגליו את המגפיים.

את סבא ר' חיים פינחס
וסבתא צ'רנה-לא יכולתי להכיר,
שניהם היו
תמונות על הקיר.

סבא היה ירא שמיים
כל חייו התפלל-
ופניו לירושלים.

סבתא הייתה יראת הדת
כל ששי
הדליקה נרות שבת.

האם נמשכה האמונה
גם כשחומרו לצעדה
והובלו לארץ הגזרה?

על סבא וסבתא שלא הכרתי(נוסח ראשון)

את סבא ר' חיים פינחס
וסבתא צ'רנה- לא יכולתי להכיר
שניהם היו עבורי
תמונות על הקיר.

היה לי סבא ירא שמיים
כל חייו התפלל-
ופניו לירושלים.

הייתה לי סבתא יראת הדת
שכל ששי-
הדליקה נרות שבת.

הסבא ר' חיים פינחס
והסבתא צ'רנה
שניהם היו יראי שמיים.
האם נמשכה האמונה
גם כשחומרו לצעדה,
והובלו אל ארץ הגזרה?

היכן היו השמיים
כשלא עמד לו כוחו של ר' חיים פינחס?
הוא
הלך
כשל
נפל
ורק אמל אחד בלוי נעליים
ראה כי נפל ומת
הסבא שלי
וחלץ מרגליו את המגפיים.


אפריל 2008

פגישות פרידות

פרידות ופגישות,
אומרים החכמים,
מספרן שווה.
פגישות ופרידות,
טוענים המלומדים,
מניינן זהה.
הפסיכולוג יאמר-
פרידה היא עניין רגיל
קורית בכל זמן ,בכל גיל.
זה נכון,הם צודקים,
גם אני כבר נפרדתי
מההורים ומחברים.
זה לפעמים קשה,
אבל לא נורא
מתגברים כמו על כל צרה.

אם כך הגידי לי
למה ואיך
איני מסוגל לדמיין אפילו
פרידה ממך?

אוקטובר 2008

רשמי מסע לאוקראינה/אריה רוקח

1. העשבים שהיו לעצים

סיבכי עלים ובדים
ירוקים ,גדולים, מעובים,
מכסים על מצבות,
מסתירים את הקברים.
המצבות שבורות הפוכות
עומדות מבוזות כבוכיות.
הן כולם אנשים חיים
והם האחים שלי.
היכן הוא הנביא?
היחיו העצמות האלה?
המתים מתים
והעשבים היו לעצים
הם מעלימים את המתים
והעצמות לא יחיו,
הן פשוט לא היו.



2. 960 "אזרחים סובייטים"

על המצבה כתוב:
"תשע מאות וששים אזרחים סובייטים"
960 "אזרחים סובייטים"
קברתם חיים.
אזרחים סובייטים?
960 ילדים יהודים!
ילדים משחקים שמחים נבהלים בוכים
רועדים ומייבבים- משוועים לרחמים.
ולא היו שם לא רחמי אדם ושמים ולא חמלה
צפו בעיני זכוכית גם הצלוב ואימו הקדושה.
הייתה שם לאה'לה הקטנה
והיא חשבה שרק משחקים.
והיו שם מוישל'ה ויענקל'ה
רבקל'ה ואברמל' וכל האחרים.
960 ילדים יהודים חיים
קברתם בברדיצ'ב בחצר המנזר
ארורים תהיו לעד–גוי אכזר.















3.על מה שחסר




על יפי שדותיך,אוקראינה ויערותיך
שר המשורר.
אכן רב-טוב העניק לך הבורא
שדות חיטה ככל שתתפוס העין.
שדות חמנייה נרחבים וקץ אין.
אדמה טובה, שחורה
שתנובתה ברוחב לב נותנת.
גשמי ברכה שמרבים לרדת.
יערות סבוכים בהם אפשר לתעות
והדנייפר,הבוג,הפרוט ועוד נהרות.
אך למה ,ריבון העולמים,
לא שתל בקרבך
את מידת הרחמים.





4. ראיתי אותן

אני פוגש אותן בחולה ובעמק,
תמיד בסתיו
השנה ראיתי אותן בקיץ,
ממש עכשיו.
בשדה הן עומדות על רגל אחת
או פוסעות כבריקוד.
ובאוקראינה ראיתי אותן
בקן על העמוד,
הן עומדות כל המשפחה
אבא אמא והגוזלים.
אלה עפים ומתאמנים
לשוב אלינו לחולה ולשדות.
אז,להתראות בארץ
חביבותי החסידות.




חולון,אוגוסט 2008

שיר פיתוי

אל תסרבי לי,אהובה,
אל תסרבי,נשמה טובה,
אהבתי אליך אין לה קץ-
להפסיקה אי אפשר
גם אם אתאמץ.

עשי רצוני מלאכית,אלה.
על מסירותי אליך-אין שאלה.
לכן אנא את מבוקשי מלאי
וכך גם אני אבוא על סיפוקי.

אם תסרבי לי אהובה,
אצא מדעתי.
אם תסרבי לי יקירה,
תאמללי אותי.
מאז הגעת אני איתך
מאז ראיתיך אני שלך.

לכן ילדתי
סיימי את הדייסה לאכול,
ונראה לאימא
שגם אבא יכול.

ינואר 2009

תנו לי עוד

תנו לי עוד, תנו לי עוד
תנו לי לעמוד, עוד.
אני יודע- בסוף אנטש
ואסתלק כמו דרך אש
כן,אני יודע רבים וטובים
כמו פרימו לוי וולטר בנימין
עזבוכם ברצון.
לא האמינו ,נואשו
תרבות ואנשים בהם בגדו.
לא האמינו בתכליתכם
ולא כי העתיד עוד ייאמן.
אבל אני? אני אחר,
הגעתי כשאני מאחר
כאשר בערוב היום
זרחה לי שמש
לפתע פתאום .
ועל כן אני כורע ברך-
תנו לי עוד,תנו לי עוד
עוד מעט לעמוד.

ינואר 2009

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

מרדכי זמיר העיירה-מחווה למרדכי גבירטיג

מרדכי זמיר העיירה
כאשר אני בשירך טובל
לנגד עייני
עיירה של אור וצל.
עיירה של אור ושמחה,
עיירה של צער ואנחה.
זיכרונות על שנות ילדות
שהיו והלכו ,ושוב אינם
וימי זקנה מרים כלענה
תפסו את מקומם.
רייזלה קטנה ואהובה
אל דוויד'ל רצה בשמחה,
אברמל' המרויחר
פושע מושלם
שלעולם לא יגנוב
מהאדם הקטן.
ועוד שירים,
כשאני אותם שומע
היו שם חיים , אני יודע.

שם כבר אין חיים
כי העיירה ,כדבריך בערה
לבי איתך
משורר האנשים הפשוטים.

איני יודע

האם זה צודק האם זה נכון
כך לעשות וכן לטעון?
האם אפשר היה אחרת,
בדרך טובה יותר ומובחרת?

קטונתי מדעת דלתי מלהבין
מה יכול היה להיות,
יותר טוב יותר אמין,
לו הנסיבות היו שונות.

אני מקשה בלי הרף
את החכמים והנבונים.
ואני עדיין ממתין לתשובה
שמין הסתם גם הם אינם יודעים.

אני רוצה לצלול

השירה רחבת ידיים היא כים
את כולה אני רוצה לפגוש
ואת דגיו המשוררים –כולם.

אני רוצה לצלול בים השירה
להגיע לאוסטרליה לשונית
עם השנורקל לצפות ביפעה
בצבעים מדהימי הקרנית
בדגים באלמוגים –בכל השפעה.

אני רוצה לשחות לגרמניה
של שנות השלושים
לראות את הגלים בחופיה
רועמים שוצפים ומתנפצים
ואת דגיה משוררים במלחמה
או זרים בארץ גזירה.


לחופיה של אנגליה
אני רוצה לשחות,ללקט
לצפות בדגים שבנחליה
השטים פוליטקלי קורקט.

וכמובן גם כאן במולדת הדואבת
בא לי לצלול בים ובכנרת ,
אפילו בנחלי החוף המזוהמים
להכיר לסוגיהם את כל הדגים
וולכים, עמיחיים וביטונים
שהגיעו לכאן מכל העולם,
להכיר ולשיר את כולם
להבין, את מה שהם כותבים
אילו דברים מהם יוצאים .

כן,אני מניח שאני מבקש יותר מדי.
להכיר את ים השירה –לא יספיקו ימי.
לכן בשמחה ובחיבה-
אני משאיר משהו לגלגול הבא.

נובמבר 08

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

היקטה מים המלח/ מעובד מעיזבונו של אבי ז"ל

(ספור אמיתי בשינוי שמות )

ברטה זיילשטייגר או בתיה כפי שנקראה בקבוץ עלתה מדרזדן שבגרמניה. העברית שלה הייתה חלשה למדי והיא השמיעה אותה במבטא מעורב הונגרי-יקי שכן המורה שלה לעברית הייתה הונגריה. כך בכל מקום הדיבור שלה עורר צחוק.
בתיה הייתה אהודה על כל אחד בקיבוץ,לא רק בגלל גישתה החיובית לאנשים שסביבה ,אלא גם היא הייתה חרוצה,ומילאה בקפידה את חובותיה.
מאחר ובקבוץ לא דברו גרמנית היה לה קשה להתאקלם שם והיא עברה לירושלים, התאכסנה ב"בית חנה" שהיה אז ספק בית מלון ספק מעון לעולים, שם מצאה דוברי גרמנית והחלה לחפש מקום עבודה.

ברח' ההסתדרות פינת המלך ג'ורג' היה מטבח הפועלים,לימים המסעדה הקואופרטיבית. סביב מטבח הפועלים הסתובבו בחורים רבים. חלקם מחוסרי עבודה שימים רבים כבר לא אכלו ארוחה הגונה אחרים מאושרים,שעבדו והייתה הפרוטה מצוייה בכיסם, ואחרים רווקים, שחילקו את זמנם בין מטבח הפועלים ובין מעונות בית הספר לאחיות .

בקומה השניה של אותו בנין היו משרדי ההסתדרות ולשכת העבודה. למזלה של בתיה ,היה צורך בחברת האשלג בצפון ים המלח בבחורות חזקות,בעלות כושר ובעלות מוכנות לעבודה במטבח. עבודה קשה מחכה להם שם במזג אויר חם וקשה אבל המשכורת טובה וחשוב מאד- מגורים חינם.

בתיה זיילשטייגר הייתה נערה חזקה ובולטת ביופייה,בלי היסוס הסכימה לרדת לעבודה לים המלח .קבלה את הפתק המיוחל לעבודה כמגישה במטבח הפועלים עם הוראה להתייצב ביום ראשון ליד חברת "הובלה" ברחוב שמואל הנביא ליד שכונת סנהדריה ,היום –מוסך העירייה,ולעלות שם על משאית עם ספסלים שתחזור אחר כך עמוסת שקי אשלג לתחנת הרכבת.

עם שתי מזוודות,האחת גדולה וכבדה עם ספרים מהביית ומזוודה קטנה יותר עם בגדים,צרכי איפור ותמונות משפחה עלתה ביום ראשון למשאית, פועל צעיר עזר לה וזכה ממנה לתודה וחיוך..

חלוץ ותיק שמבטאו ובגדיו הדגישו את מוצאו הרוסי , בדק באמצעות רשימה שבידיו את הזכאים לנסוע במשאית ורשם את שמות הנוסעים. בתיה מסרה לו את הפתק מלשכת העבודה,והוא התחיל לרשום את שמה .עם השם בתיה לא הייתה לו בעיה אבל הלאה שם המשפחה זיי...זייל....נורא! מי כבר יכול לכתוב או לבטא שם כזה? והוא הציע להשתמש רק באות הראשונה של שמה . בתיה הסכימה ברגש אשמה מסוים- גם האנגלים,אדוני הארץ לא הצליחו להסתדר עם שמה.

"אז זהו הסכמנו, בתיה זיין" קבע החלוץ. בתיה הנהנה בראשה.
"אז מה שמך?"
"בתיה זיין", ענתה בתיה בקול רם וצלול.
"אבל אינני שומע" ,אמר ביידיש משובשת שחשבה לגרמנית "איך ניקס הער א סאך" וכדי להדגיש את דבריו שם את ידו הימנית מאחורי אוזנו."בבקשה שראי א ביסל,צעקי בקול, מי את?"
" אני בתיה זיין" אמרה בקול רם ,כמעט בצעקה ועוררה את תשומת ליבם של נושאי המכונית לשביעות רצונו של החלוץ.

חשבה בתיה: "נחמד שכל הפועלים נוסעים לעבודה בשמחה כזו,כולם אדיבים וצוחקים בקול " בתיה צחקה עם כולם והייתה במצב רוח מרומם. היא הייתה רגילה שבכל מקום מבטאה מעורר צחוק, אבל כאן זה ממש חמוד ומבשר טובות שכל כך הרבה תמענינים בה וקוראים בשמה בתיה זיין כדי להשמיע לה סיפורים נחמדים.

פתאום היו לה כל כך הרבה מכרים. אחדים נגשו אליה לחצו את ידה והציגו עצמם בשפות ושמות שהיא לא הבינה ושאלו לשמה-בתיה זיין ,נעים מאד, מיין גוט,חשבה,אלוהים שלי,כמה אדיבים ומנומסים הפועלים הפשוטים האלה מים המלח.

פועל אחד הסביר לה את הנוף בדרך,וכאשר עברה קבוצת נערות ונזירה בראשן הסביר לה:" אלה חברות שלך מבית היתומות הגרמני הסמוך ,כולן דוברות גרמנית".
"וכאן הביטי בית הלבנים הרעוע מצד שמאל קוראים לזה חאן אל-אחמר ,המלון האדום, וכל המקום נקרא מעלה אדומים,"

"וכאן הביטי בתיה זיין,כאן נבי מוסה, הערבים אומרים שמשה רבינו,הייליגה מוזס היה נביא שלהם ולדעתם הוא קבור פה. " והשלט "פני הים" ,כמה מעניין,בכלל הנסיעה הייתה נעימה ומעניינת כשכולם לא מפסיקים לשאול לשמה עוד ועוד...

כבר חשבה בתיה לעברת את שמה. "בתיה זיין,"חשבה, "יותר טוב משמי הגרמני, מוטי תחשוב שהתחתנתי," וכשחשבה על מוטי,זלגה דמעה על חייה.

זה לקח כמעט שבועיים עד שבתיה הבינה מה שעוללו לה. שושנה, נערה צעירה ויפה שעלתה מפולין לאחר שהוריה ,בכושר ניבוי נדיר הבינו שמה שקרה ליהודי גרמניה הוא שיקרה בעתיד ליהודי פולין ושלחו את בתם לארץ ישראל.
קשה היה לשושנה לראות את ההתעללות בבתיה והיא הסבירה לה את פשר המילה זיין בפי העם.

כל הלילה בכתה בתיה במיטתה.

בראש מורד ובעיניים דומעות המשיכה בתיה לעבוד עד גמר השבוע,לא עוזבים עבודה באמצע ,הרי "אורדנונג מוז זיין" סדר חייב להיות. לאחר גמר עבודתה ביום ששי,מיהרה לעלות עם שתי המזוודות שלה על שקי האשלג במשאית שהביאה אותה חזרה לירושלים,בצעדים מהירים מיהרה ל"בית חנה" שבו שוב מצאה מקום לינה.

מאז לא ראה אותה יותר איש מהמכרים שרכשה בים המלח.

במחלקת התשלומים של לשכת העבודה ,שם הופקדו משכורות העובדים הזמניים,לא ידעו את כתובתה ואיש לא בא לדרוש את משכורתה של העובדת בתיה זיילשטייגר .

מאז לא ראו ולא שמעו מבתיה זיילשטייגר .לאט לאט נדחה סיפורה המבדח על די סיפורים מבדחים אחרים על יקים,גליציאנרים ואחרים. רק פועל אחד ממוצא גרמני אף הוא, סיפר כי ראה אותה באחד המושבים ליד ירושלים. לא האמינו לו.

אבל זה היה נכון .בתיה קבלה הצעת שדכן להינשא לאלמן עם שני ילדים,מושבניק. היא עברה לגור במושב שלו עבדה הרבה וקשה והמשק שלהם היה היפה ביותר והמכניס ביותר. העירה לירושלים לא נסעה . הספרים שבמזוודה שימשו לה תחליף.

לפעמים כשהיא נזכרת בימיה בים המלח,היא פולטת שלא ברצונה:" רער טויפעל
זול אים הולן!" "שהשד יקח אותם" ואז הנכדים אומרים:" סבתא שוב מדברת לעצמה". בגרמנית הם יודעם לומר רק "דער טויפעל זול אים הולן".

לאחר עשרות שנים ,כששני ותיקים מים המלח נפגשים ,שואל האחד את רעהו:"אתה זוכר את בתיה זיין? הא הא הא...היקים הללו".




ערב סיפורי העיירה

שיר- עיירתי בלז (מיין שטעטאלע בעלז)

לא נולדתי בעיירה ולא גדלתי בה,נולדתי ובגרתי בארץ.אני כמו שקראו לזה הורי ובני דורם

"סברה".

שנים ספורות לאחר שנולדתי, עלה הכורת על העיירה היהודית ועל אחינו ואחיותנו שחיו שם.

העיירה יהודית במציאות כבר לא קיימת. היא קיימת בספרות ובמוחם של אנשים כמוני

המחפשים וזוכרים את מה שראו רק בדמיונם וקראו בספרות.

בביקורי בפולין ובאוקראינה חיפשתי ללא הרף את העיירה שלנו,את אנשיה. את מנדלי על עגלתו

את שמעון אלי "שמע קולנו" את יהפיץ וכתריאליבקה. לא מצאתי אותם.ראיתי את שרידיה

הבלויים ,ההרוסים-זכר לחורבן העיירה כדברי הטרובדור העממי מרדכי גבירטיג- העיירה בערה

אינה עוד.

ערב זה מוקדש לעיירה שאני ורבים אחרים מבלי שהיו שם ,ללא כל סיבה נראית לעין,ללא סיבה

הגיונית מתגעגעים אליה לצער ולשמחה לצחוק ולבכי ,לאומללות ולחום שבה.

שיר- עיירתי בעלז

בתכנית -

1.משבחי הבעל שם טוב-

שיר: צ'יריבים צ'ריבום


2.מוסר- מאת י. ל. פרץ

שיר: רייזלה -גבירטיק


3.למה צווחו האווזים- מאת יצחק באשביס –זינגר

שיר: איידישע מאמע


4.שתי נחמות – מאת שלום-עליכם

שיר:דונה דוונה


5. מתוך "מסעות בנימין השלישי-מאת מנדלי מוכר ספרים

שיר:וו נעמט מען אביסלה מזל (מאיפב לוקחים מעט מזל)


6. השוליה –מאת יצחק באשביס זינגר

שיר: מלאכה-מלוכה


7.האורח לשבת- סיפור עממי

שיר: אברמל'ה דער מרוויחר אברמל'ה התחמן




8. המגיד והעגלון- סיפור עממי

שיר:רבנו תם


9.מעשה ברב ורבנית –וונדער מעשה-מעשה קסם-עממי

שיר: אידל מיט דעם פידל

סיפורי עם בחטיבת הביניים מפי אריה רוקח


מסיפורי ירושלים- רקע אברהם אבינו-לדינו
מסיפורי פאטחה על פי סורמלו- הקדמה קצרה על סורמלו
מסיפורי ערב- רקע שיר של פירוז
"הנדר" סיפור ערבי ירושלמי על פי דאוד אל נטור -הקדמה על אליהו
נאווי
מסיפורי מזרח אירופה- רקע "צימוקים ושקדים"
הסועד שלא סעד
המגיד והעגלון- אפשרות
מסיפורי המזרח
גם זה יעבור-סיפור עם בבלי
חופר גומץ יפול בו- סיפור עם מתימן- אפשרות
מסיפורי העמים
כיצד למצוא כלה לבן-סיפור עם בלקני
שרק לא יקומו – סיפור עם גרמני

סיפורי ירושלים מפי אריה רוקח

1.סוראמלו-ארונות קבורה בשביל הילדים-
"אני כבר מה לא הייתי בחיים האלה" אומר סורמאלו שנשלח על ידי נאביל מוסטאפה נאשראן להביא ארון מתים עבור פאדיחה אשתו. מאחר ואין עודף לאמאסמיאן הארמני הוא קונה שנים קטנים "שיהיה, בשביל הילדים".

2.עיניים למשפט-
מריבה פרצה בין שתי משפחות מוסלמיות .בן נראה גוהר על נערה ממשפחה שניה היתה סכנה של רצח .הלכו לחכם היהודי. החכם שמע ,אך בגלל הסכנה ביקש שלושה ימים לחשוב. יקבלו כל מה שיחליט,ביקש לבקר בסוכה . שוחח ביחידות עם כ"א מהצעירים. העניין נגמר בעקבים שהרסו או לא הרסו את השטיח.הוף הטוב חתונה. "התינוק של השטיח".

3.על לחם ומים-
רחליקה ומירקדו התגוררו בשיך באדר.על השולחן רק לחם ומים. "אם נתעשר אכין לך סופריטו – טעם גן עדן" מצאו כסף בקיר- "עשירים כמו קוקיה וולירו" אדון ועננו המיר את מטבעות הזהב בכסף רב. הלכו לאדון סלומון לקנות בשר לסופריטו.
"אם בשר כמו שומן,נקנה שומן" אצל פרץ "אם שומן כבשים כמו שמן זית ,אנו עשירים נקנה שמן זיית". בחנות השמנים של אדון רחמים "שמן זית מיוון זך כמו מים". "יא מרקדו כל ימינו אכלנו לחם ומים-מסתבר שזה הכי טוב ואנו לא ידענו להעריך את ערכם".

4.המתה שהתגעגעה לסיבוב קטן בעיר –
זריפה האורפלית אישה מדהימה עבדה בפרך על ימיה "עבודה לא בושה ,בושה לגנוב ולפשוט יד".כל הפרופסורים מרחביה חברים שלה.נחום בעלה איש פשוט עבד בברוד.הכסף שאיבד נמצא על ידי המשטרה "כסף ש/הזענו בעדו-לא ילך לאיבוד"."לילדים שלנו". נחום חוזר מתרחץ בפיילה ,יוצאים לטייל בשכונה. האוכל חמש קציצות יתומות. נחום חלה ומת.מושב זקנים אחת לחודש לקבר נחום.נכנסה לקבר פתוח –לראות איך זה .פועלים בורחים "יש שם מתה שצורחת מהקבר".חיים הקבלן מוציא את המתה לטיול בעיר-כך אמר לפועלים.

5.אין אומרים "תן" למלווה בריבית-
"איל איד אילי תאח'וד,מא תדיש" מלווה הרבית מסלוואן (כפר השילוח) אנשי הכפר יצאו לים המלווה טבע אמרו לו "וואלאק,תן יד" ולא נתן. הדרוויש מציע את עזרתו,זלזלו, ואלאק יא אפנדי, קח יד". וניצל.




6.כצפיחית בדבש (ד"ר טיכו ואנה טיכו)-
סיפורו של שלום עליכם "מאכלים של חלב". ארק'ה שואב המים נקרא לביתו של ד"ר טיכו. להוציא את ה"קובה " שנפלה פנימה.את הד"ר לא מטרידים ואנה טיכו שילמה.הד"ר ישב בחוץ ואכל עוגה מיוחדת במינה.מהלל את גב' טיכו אצל גיטל אשתו. בהיסוס שאל, רשמה לו מירשם לעוגנה גיטל עוקצת אתה תהה קעסר ואני קיסרינה –אולי אתה רוצה שגם אני אצייר.במקום סולת-קמח שחור במקום סוכר דק-סוכר חום.אפשר גם בלי אגוזים וקקאו במקום דבש-מיםהכינה .לבצק איזה צורה
והטעם איום "מסכניםהעשירים מה שהם אוכלים,. יותר על תספר לי על ד"ר טיכו ואשתו".

7.והוא עלה למרכבה...(על משה מונטיפיורי)-
בא ב1855 בנה בתי שכונה 1882 הקים אהל משה ומזכרת משהטחנה קללות מעולם לא עבדה.נבנתה בכיוון לא נכון? אין בירושלים רוחות מספיקות?

8.זיתוני ופייבלוביץ (כסף לעומת שמחת חיים)-
שתי משפחות גרו באותו הבית.למעלה אדון זיתוני הקבלן שכל ערב חישב חשבונות ולמטה משפחת פייבלוביץ הרוכל בכפתורים ומסרקות. עניים אבל שמחים. גב' זיתוני מקנאת.ואז נותן מר זיתוני כסף לפתוח חנות "כפתורי פייבלוביץ" מתעשר וב' זיתוני כבר לא שומעת שמחה. "הם סופרים את הכסף".

9.סוראמלו ואדון קוקיה-הפרלמנט-
יוסי בנאי על סוראמלו: היה תפרן,עמד וצחצח את הפרונט בא ממולו אדון קוקיה לבוש פראהג'י,היה "אטרש" והיה להו טרומפטה באוזן.מליינים לא שומעים סוראמלו פונה אליו –שם טאומפטה באוזן שמאל. "מה אתה רוצה אדון ג'אנה?"באונן שמאל "תלווה לי לירה עד אחרי פסח". הטרומפטה לאוזן ימין-"שתי לירות".חוזר לשמאל –"כאן יותר זול".

10 .יוסל בירשטיין-היה לו קושי לנהג-

היה לו קושי לנהג לסגור את הדלת,האנשים נדחפו. כשנסע נזכרה האישה שמאחוריו ששכחה לרדתותצטרך ללכת...המקל המסוקב "תראו את הרגל שלי .מתחילה ללכת לחלק האחורי,קדימה אי אפשר. שלמה הרנשטיין ,לא ידעה שהוא בארץ,בירושלים והינה הוא באוטובוס. פנים מסוקסות בצוואר צלקת עם שערה קשה רגל נפוחה. די שיינע שיפרלה. האוטובוס זז ,יורדת . "איפה אתה שליימלה"?

אנקדות ירושלמיות של פעם-

200- מא-אתיים
גוגואים-עג'ואים
דודס- אהלן סהלן פאצ'קה

על פרוק הפרד


שמו היה פארוק. כן, כשמו של מלך מצרים האחרון. מי נתן לו את השם? איני יודע, אני יודע רק דבר אחד, שהחברים בקיבוץ, התייחסו אליו לא בכבוד רב.
איפה גר? באורווה קטנה בקיבוץ. במין חצר ששם שכן בימים אחרים פר ההרבעה שהיה המאהב של כל הפרות בקיבוץ.
היו שניים, פארוק הפרד מין שלא נחשב כזה. לא סוס ולא חמור, אלא בן תערובת ללא יופי והדר. אחד שעובד קשה מאד אבל גם זה לא משהו. רב עבודתו הרי ממש לא נחוצה יותר, הטרקטור עושה זאת ביעילות רבה יותר ולעולם לא משתולל, לא בועט ולא נושך ואם דואגים לבנזין ושמן,אין בעיות.
בכל זאת למרות שלא ממש היו צריכים אותו, פה ושם בגן הירק ועוד ענפים שבהם היו עבודות שלא רצוי היה להיכנס עם טרקטור ואז היו לוקחים אותו. הוא היה עושה את עבודתו . בעיקר כאשר חבר אחד אוחז את הרסן והשני אוחז במחרשה או בכלי שקראו לו מקלטר.
שכנתו של פארוק הייתה ראזאלה (איילה בערבית). סוסה ערבית, צעירה ברודה- נקודה, רבת יופי ואצילה למראה. יחד איתה חילק פארוק את תצרו לשעבר של הפר.
קשה לדעת מה היו היחסים בין השניים . היא הייתה מפונקת, יום יום קיבלה מזון משובח. יום יום באו חברים ליטפו אותה ואמרו לה מלים טובות. ומדי פעם הוציאו אותה לסיבוב רכיבה. למען האמת קשה היה לדעת אם פארוק קינא בראזאלה, אך ידוע שהם לא רבו וחילקו את חצר הפר בשלום ובשלווה. יום אחד נעלמה ראזאלה,לאן? איני יודע. כנראה נמכרה.פארוק נשאר לבדו בחצר של הפר.
אמנם לפארוק לא היה מראה ולא תואר אבל אופי בפירוש היה לו. הוא ממש לא היה פראייר, היה צריך מאמץ בכדי לשכנע אותו לעבוד.על כל מכה הגיב ברוגז ואם אפשר גם באלימות-בעיטה ,נשיכה כפרד בעל כבוד עצמי, ועל כן רבים מהחברים סרבו לעבוד איתו. בקשר אלי ? איני יודע מדוע ,אני הסתדרתי אתו ויכלתי ולקלטר ולחרוש כך שרק אני מוביל אותו במושכות מאחור. לא שלא כעס עלי לפעמים,לא שלא ניסה לנשוך אותי לפעמים,אבל הסתדרנו –האכלתי אותו,רחצתי אותו וכנראה שפארוק תפס בחוש ,שלפגוע בי זה בניגוד לאינטרסים הבסיסיים שלו.
בקבוץ הסתובב לו אז כלב. איש לא ידע מהיכן בא ומה שמו, הכלב נראה לא רע אבל מוזנח למראה .כלב זה משום מה חבר לפארוק וראה בו את הבעלים שלו ולאן שפארוק הלך- הכלב אחריו. בלילות היה רובץ לידו באורווה ונח לו.
יום אחד נעלם פארוק,מישהו השאיר את דלת האורווה פתוחה ,פארוק יצא והלך לבלות והכלב אחריו.להיכן נעלם? חידה! יצאנו בטרקטור לחפש אחריו.מישהו סיפר לנו שליד חורשת הקרן הקיימת מסתובבים להם בכיף חבורה של פרדים ,סוסים וחמורים ורועים להם.ניגשנו לשם ואכן התגלה מחזה יוצא דופן חבורה עליזה זו עמדה ורעתה , כאילו הייתה החלטה של מועצת ספ"ח האזורית ( ספ"ח-סוסים-פרדים-חמורים), לקחת חופשה מאורגנת ואליהם נספח מיודענו הכלב.ניגשתי לפארוק והוא לא ניסה לברוח. חברתי אותו לרתמת הראש והוא לא התווכח לא התנגד, כאילו אמר לעצמו שלכל דבר טוב יש סוף.
החיים נמשכו. יום אחד החליטו בקיבוץ שפארוק אינו כלכלי יותר או אינו
"משתלם" אינו "רנטבילי" יותר והוחלט למכרו. לא ששמחתי על כך, אבל מי יכול לעמוד כנגד חוקי הכלכלה?התבקשתי להכינו למכירה. רתמתי אותו תוך שאני מנחם אותו ומסביר לו שבודאי ייקחו אותו למקום טוב בו יאכל להנאתו ממשמני הארץ ולא יעבוד קשה.
עוד אני מכין אותו בא דן,אחד מחברי הקיבוץ ומספר לי ששמע את הסוחר ורעהו מדברים על כך שפארוק נקנה לשחיטה,לבשר. באותה תקופה,תקופת הצנע ומחסור בבשר, קרו דברים כאלה.

היה לי ברור שהיה לא יהיה! התרתי את קישוריו פתחתי את שער המכלאה וצעקתי צעקות נוראות ומפחידות תוך שאני חובט בעכוזו.פארוק יצא בדהרה פראית והכלב אחריו.הסוחר בא אלי כשהוא זועק זעקות שבר :"אני כבר שלמתי!!!" לא התווכחתי איתו "הוא שלך, קח אותו!" ניסיונותיו של הסוחר לתפוס אותו היו פאטטיים ובלתי יעילים בעליל.
במזכירות החזירו לסוחר את כספו, קשה לומר שלא כעסו על המעשה הלא כלכלי ולא לויאלי שעשיתי,אך באותה מידה קשה לומר שהצטערתי על כך.
לקראת ערב חזר פארוק לאורווה ליהנות ממנת התערובת ששמתי לפניו.
ברבות הימים עזבתי את הקיבוץ ולא ידוע לי מה היה גורלו של פארוק. אני מניח שהיום, לאחר כל כך הרבה שנים הוא שוכן כבוד בגן העדן לבהמות, אוכל חציר רענן לוגם מי מעיין צלולים ונהנה כראוי לבהמה צדקת ובעלת אופי ולידו הכלב שקיבל אישור מיוחד לשהות איתו.


C כל הזכויות שמורות לאריה רוקח ועמותת SOS חיות

ג'וקי –גור חתולים קטן

הוא היה גור קטן קטנטן ושחור הוא שכב בגינה שטופת הגשם ורעד מקור. היה לו קר מאד .שוב לא חש את חום גופה של אימא ואת פרוות הקטיפה שלה. והוא גם היה רעב ואימא לא הגישה לה את הפטמה הרכה עם החלב המתוק.

איפה אימא?

מי יודע? פתאום נעלמה. אולי דרסה אותה מכונית? אולי התנפל עליה שועל או כלב. אולי ילדים לא חכמים התעללו בה? אולי תפסו אותה חוטפי חתולים? מי יודע?

הגור ידע רק שקר לו ,שהוא רעב ולא הבין יותר.מה קורה. בסך הכל הוא גור קטן ולא הבין יותר .

לאן אימא נעלמה? הגור רעד כולו.

הגור הרגיש שהוא הולך ונחלש הוא ילל תחילה בקול חזק יותר ואחר כך בקול חלש יותר ולבסוף בקול שכמעט ולא נשמע.

ואז שמע קולות. מישהו הריח אותו הוא חש באף החולף ועובר על פני גופו הקטן, האם זו אימא ? הגור ששכב בלי תנועה החל להזיז את גופו וסובב את פיו על מנת למצוץ חלב מהפטמות של אימא.

אבל זאת לא הייתה אימא.זו הייתה כלבה לבנה וחביבה שהבינה שהגור נמצא במצוקה .היא ליקקה את הגור ויללה .

"הי שילה ,מה מצאת שם?" נשמע קול עמוק של גבר. וגבר גבה קומה התקרב.

"הי, מצאת כאן גור חמוד" ,אמר האיש. "מעניין מה קרה לאימא שלו".

הגור הקטנטן הצטנף בתוך ידו של האיש, רעד מקור ויבב חלושות מרעב.

"הגור הזה ממש רעב, והוא רועד מקור. מוכרחים לעשות לו משהו" אמר האיש.

האיש הגיע לבית גדול וקרא: "ילדים בואו הנה"!

הדלת נפתחה ושני ילדים כבני שבע ושמונה באו.

"ד"ר גל מה מצאת הפעם?" שאלו הילדים

מסתבר שרופא החיות ד"ר גל תמיד מצא בעל חיים שזקוקים לעזרה ותמיד הוא היה נעזר בשני הילדים אודי ורודי.

" איזה חתול קטן וחמוד ממש כמו ג'וק קטן ושחור" צהל אורי.

"אז נקרא לו ג'וקי" הציע רודי

"רעיון גדול " הגיב ד"ר גל, אבל בנתיים צריך להאכיל אותו.

אודי ורודי רצו הביתה והביאו בקבוק עם פיטמה ,שהיה שייך לאחותם הקטנה –לפני שגדלה, ד"ר גל לקח את הבקבוק עם הפטמה, הגור התנפל על הפטמה וגמע בשקיקה רבה. סוף סוף חש הגור את החום וגם את החלב הגולש לאט לקיבתו. היה לו חם וטוב והוא החל לגרגר וליהנות היה לו חם וטוב . הוא פקח את עיניו והתבונן בילדים.

"יא כמה הוא חמוד" אמר רודי

"באמת מתוק אולי תשאיר אותו אצלנו".

"ומה תעשו איתו?" , שאל ד"ר גל

"נדאג לו ונאכיל אותו" –אמרו השנים.

ד"ר גל חשב וחשב ובסוף אמר: "איך אדע כי אתם אכן ילדים אחראיים וכי אפשר לסמוך עליכם?"

"אנחנו מאד אחראיים תשאל אפילו את אימא ואבא".

ד"ר גל הסכים הוא האמין שהשניים הם אחראיים ויטפלו בגור הקטן היטב. הוא השאיר בידיהם הוראות מדויקות והלך לטפל בבהמות המשק.

"איך נקרא לו?" שאל רודי

" אני מציע כמו שאמרנו נקרא לו ג'וקי, הוא דומה לג'וק קטן ושחור". הציע אודי

,איזה יופי של שם, הי ג'וקי מה שלומך ומה דעתך על השם שלך?" צהל רודי

האמת? ג'וקי לא ידע שנתנו לו שם והשם-ג'וקי. הוא חש נהדר היה שבע ,היה לו חם וטוב ומיד נרדם. כשהתעורר הרגיש שלוקחים אותו לאן? הוא לא ידע אבל היות והיה לו נעים לא איכפת היה לו לאן הולכים.

הילדים הגיעו אל מגרש המשחקים ושם היו כל החברים שיחקו כדורגל.

"הי אודי ורודי,טוב באתם אנחנו חסרים שני ילדים למשחק" צעקו הילדים

"אבל מה נעשה עם ג'וקי?" שאל רודי.

"מי זה ג'וקי?" שאל שאולי שארגן את המשחק.

הילדים הראו לו את החתלתול.

"הוא באמת חמוד,אבל אי אפשר בגללו לא לשחק. שימו אותו בצד בתוך הכובע של אודי וכך לא יברח.

"רעיון טוב", חשב לו לאודי. לאודי היה כובע דייגים שחור שאבא הביא לו מיוון והוא תמיד אהב ללכת עם הכובע הזה.

וכך מצא את עצמו ג'וקי במין מקום אפל ושחור, הוא ניסה ללכת ולצאת אבל ראה שהחדר האפל הולך איתו ,לאן שהוא הולך הכובע הולך איתו . הילדים שיחקו ולא שמו לב שהכובע של אודי "הולך " לרחוב ג'וק המשיך להוביל את הכובע לכביש ולא התרגש מקולות המכוניות שעברו מעליו .

פתאום נשמע קול עדין ודק : "הי שולה הביטי פלא, כובע הולך לו לבד , בואי ניקח את הכובע" .

כשהבנות ניגשו והרימו את הכובע ג'וקי ברח לו לאור הגדול ורץ לשדה. הבנות לא המשיכו אחריו ובכלל לא שמו לב אליו אלא לכובע השחור של אודי.

ג'וקי יצא לשדה. היום היה חם ונעים ג'וקי ראה דברים מעניינים מאד. הנה משהו יפה וצבעוני מרחף לו מעל הפרחים ג'וקי לא ידע כמובן שיש כאן פרפר, אם יכול היה לדבר איתו בודאי היה מציע לו לשחק ביחד, אבל מאחר ולא ידע המשיך הפרפר בדרכו וגם ג'וקי המשיך ללכת למרות שלא היה לו מושג לאן הוא הולך , אבל הפרחים,הפרפרים ושאר הדברים היפים שהיו שם משכו את ליבו והוא לא חש בסכנה המתקרבת, בצל שריחף מעל לראשו.

זה היה עורב אפור שראה את הגור השחור והקטן וחשב לעצמו "הנה ארוחה נהדרת ,טובה פי אלף מהשיריים והזבל שאני מוצא בעיר", וכבר התכונן לרדת ולתפוס את ג'וקי במקורו הארוך והחזק,הוא כמעט תפס אותו...

אבל רק כמעט... מן הצד הגיחה כלבה לבנה בנביחות אימים והבריחה את העורב שכנראה יצטרך לחזור אל פחי האשפה.

זו הייתה מיודעתנו משכבר –שילה, היא ריחרחה את הגור שהיה מוכר לה מקודם אך הפעם תפסה בצווארו כמו שלוקחים גור ורצה לביתה .

ד"ר גל ראה את הנעשה ולא התערב, הוא הבין לליבה . לפני יומיים המליטה שילה שני גורים שמתו מיד וגור אחד חי. שילה חיפשה גור נוסף להעניק לו חלב ואהבה.


המשחק הסתיים, אודי ורודי ניגשו לחפש את הכובע עם ג'וקי והנה אין כובע ואין ג'וקי . את הכובע מצאו אצל הבנות אבל ג'וקי נעלם איש לא ראה אותו.

הילדים נמלאו חרדה מי יודע מה יקרה לג'וקי. נוסף לחרדה הרגישו שני הילדים תחושה כבדה מאד.

איפה האחריות שלנו? הבטחנו לד"ר גל.מה נגיד לו כשיבוא? הם המשיכו להתרוצץ בשדה ובכביש וג'וקי-כאילו בלעה אותו האדמה.

מעל לראשיהם קראו העורבים ברעש רב, לו היו מבינים את שפת העורבים קרוב לודאי היו שומעים עורב אחד אומר למשנהו:" איזה באסה ,כמעט היה לי אחלה גור לאכול והכלבה הזאת לקחה אותו ממני, בכלל מה איכפת לכלבה מגור חתולים?".

הילדים המשיכו להתרוצץ עד שפתאום נתקלו בד"ר גל. הילדים הסמיקו וד"ר גל הביט בהם בלי החיוך הרגיל שלו ,ואפשר אפילו להגיד בכעס.

אודי סמוק ונבוך היה הראשון:" ד"ר גל אולי...אולי... ראית..." ולא יכול להמשיך.

רודי החיוור המשיך כשליבו דופק בחזקה: "אולי ...אתה...אתה...יודע איפה...ג'ו..ג'וקי?

ד"ר גל שתק רגע ואמר:"כן אני יודע. בואו אתי,תראו גם אתם.

השלושה הלכו בשתיקה לחצר ביתו של ד"ר גל בחצר ליד המלונה רבצה שילה וליד ינקו ממנה גור כלבים לבן כמוה בדיוק, וגור חתולים קטן ושחור.

"הנה ג'וקי שלנו " קראו הילדים.

"לא, אמר ד"ר גל הוא כבר לא שלכם ,הוא של שילה שהצילה את הגור ממות בטוח". וסיפר להם כיצד העורב כמעט וטרף את הגור וכיצד הצילה אותו שילה הגיבורה.

הילדים הרכינו את ראשם ובליבם ידעו כי ד"ר גל צודק.
---------------------------------------------------------------------------------------------
C
כל הזכויות שמורות לאריה רוקח ועמותת SOS חיות

החתול שרצה להיות נמר והנקרים השובבים


חולון היא עיר של גנים. בין הבתים בעיר הגבוהים או בתי קומה אחת ניתן למצוא גנים ופרקים גדולים וקטנים ובתוכם ציפורים בהמוניהם מכל מין וסוגן,שחרורים ,צופיות ,נקרים,עורבים,ועורבנים, מיינות ודררות שלא לדבר על היונים,הצוצלות והדרורים . כל בוקר יכול המשוטט והמטייל לשמוע קונצרט עשיר וערב לאוזן של מאות נגנים.
ניסתר מעין אדם העובר ברחוב הראשי, נמצא גן קטן הנחבא בין הבתים הגבוהים המקיפים
וכל בוקר ביוצאי להליכה "של בריאות" אני מקשיב בהנאה לקול צפצופי הציפורים.
בוקר אחד בלכתי הגעתי לגן הנסתר והנה זוג נקרים משוטטים ומתעופפים מעל למתקני השעשועים בגן וחתול קטן ואפור התקרב כשהוא מתבונן בנקר,מכשכש בזנבו ובמוחו מן הסתם,מתגלגלות מחשבות עליזות על ארוחת בוקר טעימה,טרייה במקום המזון סוג ג' מפח האשפה. האינסטיקטים הקדמונים התעוררו כנראה אצלו והוא חש עצמו נמר הטורף ביער. אבל תחושות לחוד ויכולת לחוד החתול איבד את היכולת הקדמונית לצוד לאחר דורות רבים של חיטוט בפחי אשפה.
החתול ניגש ישר אל הנקר על מנת לבצע את זממו. ניגש ישר ללא שום הסתר או ניסיון להתעות את הנקר. הנקר איננו פראייר והתעופף עם התקרב החתול . שני הנקרים החלו לעופף מעל לראשו של החתול כמתגרים בו .האם רצו להרחיק אותו מהקן ומהגוזלים שהיו בו? כנראה שכן. החתול ניסה ללא הועיל לתפוס אחד מהנקרים. שני הנקרים נעמדו על העץ. והחתול החל מטפס אחריהם בניסיון גולמני לתפוס אותם. כאשר הוא הגיע לסביבתם של הנקרים הם התעופפו להם לעץ אחר .
והחתול? ירד בבושת פנים ופנה לדרכו כשהוא מגיע למסקנה שעדיף אוכל סוג ג' עם בטחון מבשר טרי מעופף,או טוב אשפה ביד משני נקרים באוויר.

סיפורו של גוזל עורבים

זה היה בשכונת תלפיות בירושלים.

הדבר קרה עם גוזל קטן של עורבים אפורים.

תמיד העורבים משכו את לבי.יש בהם, בצעידה שלהם, בקשרים שבניהם ובקריאות שלהם משהו אנושי
משהו מיוחד שאין בציפורים אחרות, הערבות ההדדית כל אלה תמיד קנו את לבי.

באותו בוקר בשכונת תלפיות בירושלים קמתי כמו בכל בוקר והתכוננתי לצאת,כוס קפה ,משהו לאכול...לפתע שמעתי קול צווחת עורבים. והצווחה שלא כתמיד,כועסת ,מבוהלת , מאיימת המבהירה כי נפל דבר... ולא סתם דבר אלא דבר איום ונורא.

הצצתי החוצה והנה בין המכוניות בחניית הבניין עורב צעיר כמעט גוזל עומד נבוך ,כנראה פצוע וכנראה נפל מקנו ונפגע. ולידו שני חתולים המתכננים למראהו את ארוחת הבוקר שלהם..אולם תכניתם נכזבה שכן ממעל הופיעו שני עורבים בוגרים בצרחות וצווחות שהודיעו לחתולים הרעבים שאם חפצי חיים הם מוטב שיחפשו את ארוחת הבוקר במקום אחר.

החתולים הבינו את המסר והסתלקו.

מאוחר יותר כשיצאתי מהבית. ראיתי את הגוזל מדדה על הארץ,והעורבים דואים בטיסה נמוכה מעליו כמו שני מטוסים מנמיכי טוס ושומרים עליו. הצטערתי שאינני יכול כמו המלך שלמה או ד"ר דוליטל
לדבר עם העורבים ולבקש מהם להפקיד בידי את העורבון עד שיחלים ויוכל לעוף לו. שכן מחלי לדבר איתם – גורלו של החתול צפוי גם לי. כך עזבתי והמשכתי בדרכי.

מה קרה עם הגוזל-אין לי כל מושג.

יום שני, 7 בספטמבר 2009

חרם

רצתי הביתה אימא,תני לי את החולצות שלי לגהץ,מחר אני חוזרת לפנימייה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------
איזה יום,אני מטיילת ברחובות העיירה שלנו.אף אחד לא מבין מדוע פתאום חזרתי,כך באמצע שנת הלימודים ובאמצע השבוע ולא בחופש וזאת אחרי שממש נלחמתי כדי ללכת לפנימייה . לאן שאני פונה אנשים מחייכים אלי ,אומרים לי ששמחים לראות אותי אבל עדיין אני חשה את התמיהה ואת השאלה,מה בעצם היא עושה פה? מדוע חזרה? בעירה שלנו כולם מכירים את כולם.
ל העיירה יודעת מה קורה במטבח ובחדר השינה של כל אחד ואחת,ועל כן הסיפור שלי,המריבות בבית,הבכי שלי, הבריחות והתביעה הרועשת והדורשת ללכת לפנימייה היו מפורסמות. כולם ליוו את הליכתי לפנימייה בברכת הצלחה ובמידה לא קטנה אף בקנאה.כי נודע לכל עד כמה הייתי טובה בלימודים וניבאו לי עתיד מוצלח.

המרכז. איך פעם חשבתי שזה המקום המגעיל ביותר בעולם, מוזנח,לא נקי ,אנשים בבגדים מהוהים יושבים בשמש ללא מעש. היום עם חום האנשים,ואיך שהם מקבלים אותי , המרכז נראה לי מקום אוהב ואהוב.יום שמש חורפי קר ,רוח חזקה נושבת, שמיים המתקדרים מבשרים גשם זלעפות, האנשים מתרוצצים וממהרים כדי לא להיתפס בגשם.אני, לא ממהרת לשום מקום,לאן
למהר,ולמה? באמת למה חזרתי? הרי ביקשו ממני להישאר,ביקשו סליחה, ואני הרי כבר גברתי על הכול. מדוע לא יכולתי יותר להישאר? להישאר ולהתבונן בפרצופיהם של בני ובעיקר בנות הכיתה,ולדעת שניצחתי,אמנם בעזרת תומר, אבל בכל זאת ניצחתי. איך אמר עלי רכז הפנימייה "היא לא מסוגלת לסלוח ולא להתרכך". גם הרב חנניה שאליו לקחו אותי ההורים אמר כשהוא מחייך אלי בחיבה,"היא כמו עם ישראל, קשת עורף והקדוש ברוך הוא אוהב אותה. להפתעתי הרבה הוא הרגיע את הורי ואמר כי עוד ישבעו ממני נחת .

אני זוכרת שהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי בעיירה ,לא היו לי שום בעיות. כל השנים הלך לי כל כך יפה,כל המורים שיבחו אותי מאד.ניבאו לי גדולות ונצורות, גם בחברה היה לי טוב, הייתי אהובה ומקובלת וככל שבגרתי אמרו עלי שאני יפה וחתיכה, אך גם קבלתי הערכה רבה על כך שהייתי תלמידה מצטיינת ופעילה בחברה. בבית היה פחות טוב. ההורים כל הזמן רבו בינהם.
אבא היה מאד דתי מאד ואני חשבתי אותו ל"פרימיטיבי",ואמא שאותה אני מאד אוהבת הייתה פחות. על רקע זה ולא רק, היו כל הזמן מריבות. לא שזה הפריע לי ללמוד או להכין שעורים,הלימודים היו קלים מאד ואני קבלתי בבחינות תמיד טוב מאד בלי להתאמץ ובלי לשנן.

אבל לא יכולתי לשבת בבית בשקט לחשוב ולדמיין מה אעשה בעתיד. לראות עצמי כרופאה המטפלת באנשים סובלים וחולים. נהגתי לצאת החוצה לשבת בגן שליד המרכז ושם לחלום, ואף אחד לא הפריע. אבא לא אהב את הרעיון שאני כל כך הרבה זמן יושבת בגן, מה אנשים יחשב עלי וכל הזמן דרש ממני, תהיי בבית,תכיני שעורים,למרות השבחים של בית הספר, תעזרי לאימא
עם אחיך הקטן .יום אחד שמעתי משולמית שאחיה למד אתי בכיתה, על הפנימייה ,לא פנימייה מסוימת אבל פנימייה. הרעיון מצא חן בעיני, שם לא אשמע את הצעקות של אבא ולא את התחינות והבכי של אימא ולא הנדנוד של האחים הקטנים. שם אלמד כמו שאני אוהבת לא בכיתה חלשה כמו בבית ספר שלנו אלא בכיתה טובה עם תלמידים חכמים ואקבל בגרות טובה ואוכל ללמוד באוניברסיטה ולהיות רופאה כמו שחלמתי כל הזמן.הרעיון פנימייה-מצא חן בעיני איזה כיף יהיה לי שם .

כשהעלתי את הרעיון בפני ההורים-התגובה הייתה צפויה . אימא פרצה בבכי,ילדה שלי ,כפרה שלי את עוזבת אותי,מה אעשה בלעדייך, מה שלא אמרה ידעתי-תשאירי אותי בלעדייך עם אבא שלך.אבא פרץ בצעקות ,לא יקום ולא יהיה,שם תלכי לתרבות רעה.אפילו אמר את המילה המפורשת-תהיי לזונה,הוא ניסה לסגור אותי בבית,אני הצלחתי לברוח.לא אתעכב על המהומות,הצעקות ,הבריחות מהבית ולינה אצל חברות,והכול לאוזני ועיני העיירה כולה. עד שאבא המיואש לקח אותי לרב חנניה. הרב הביט בי בעיניו הטובות, שאל אותי מספר שאלות ואמר לאבא הנדהם,אדון כהן, אין לך מה לפחד, הילדה הזאת עקשנית וקשת עורף וכמו שאתה לא יכול עליה ,אף גבר לא יוכל עליה,יש לה לב טהור והיא תלמד אם ירצה השם,להיות רופאה ותעזור לדכים ונדכאים,אדון כהן תן לה ללכת לפנימייה.

אבא נכנע, את כל הסידורים עשיתי בעצמי,נסעתי לעלית הנוער בבאר שבע . נרשמתי ,נבחנתי ונשלחתי לפנימיית "כרמים" ליד ירושלים. סוף סוף כך חשבתי , הגשמתי את חלומי – מכאן לצבא ואחר כך לאוניברסיטה,כך חשבתי.

הכניסה הבטיחה טובות המקום ירוק ,מטופח, החדר אליו הוכנסתי בו אשהה עם חברי לכיתה ולקבוצה היה נעים היו בחדר עוד שלוש בנות. אם הבית קיבלה אותי בחום,נתנה לי מיטה ,כלי

מיטה וכל מה שדרוש. גם מנהלת בית הספר,שהציגה אותי בפני מחנכת הכיתה וכן היועץ כולם קיבלו אותי במאור פנים. הרגשתי בשמיים חייכתי לעצמי,כמה טוב שבאתי לפנימייה. חזרתי לחדר וישבתי על המיטה. לחדר נכנסו הילדים שאיתם אהיה בכיתה ובקבוצה , הם נראו ילדים על הכיפק,אחד אחד. בינהם בלטה ילדה גבוהת קומה ,מפותחת בעלת שיער שחור מתולתל ,נאה
מאד שנגשה הסתכלה לי בעיניים ,לחצה יד נעים מאד אני צילה,לחצתי את ידה הייתה לה לחיצה חזקה כמו של בן ,כנראה שהיא מין מלכת כיתה כזאת חכמה ונחשבת כמו שאני הייתי בבית הספר בעיירה שלי. הילדים יצאו ואני נשארתי עם שכנותי לחדר,שירה אודליה ונטלי. משלושתם נטלי מצאה חן בעיני, היא הייתה קטנה, שחרחורת עם עיניים צוחקות,היא הייתה שכנה
שלי,כלומר מעיירה סמוכה לעיירה שלי .ישבנו חצי לילה על מיטה שלי והתלחשנו על מנת לא להפריע לשנתן של האחרות ,ספרנו אחת לשנייה על הבית, על החברים ,על המאבק ללכת לפנימייה,על הבנים בעיירה שלי וגם בשלה היו לנו מכרים משותפים ומחשבות דומות היה בנינו הרבה מהמשותף.נדמה היה לי שאני רוכשת לעצמי חברת נפש.

הקשיים הופיעו למחרת,כבר בשיעור הראשון,לאחר הקימה,סידור מיטה וארוחת בוקר .הכול היה טוב ונעים ולא בישר את אשר עתיד לקרות. נכנסנו לכיתה לשיעור היסטוריה עם מורה צעיר וחתיך.לאחר קריאת השמות ואיחולי ברוכה הבאה לי.החל השיעור . המורה ציטט את אגוסטוס קיסר רומא שאמר שהוא היה מעדיף להיות כלב בחצרו של הורדוס מאשר להיות בנו,ושאל לפשר הציטטה. איש לא הרים את היד. אני שאהבתי היסטוריה קראתי על יחסי הורדוס עם הרומאים. הרמתי אצבע ונתתי תשובה מקיפה מאד,ספרתי על הפחדים של הורדוס על אכזריותו ורצחנותו כלפי בני עמו וגם כלפי בני משפחתו כולל אשתו החשמונאית ובניה שגם היו בניו. המורה התבונן,חייך בהערכה וציין שהתשובה הייתה מעל ומעבר לנדרש. כנראה שחייכתי,כאשר המורה פנה לספר וחזר לשולחן שלו ,אז שמעתי מאחורי מה שנשמע לי מעין לחישת נחש-ראיתם איזה
גאוותנית? רק באה כבר פותחת את הפה. הבטתי לאחור ונתקלתי במבט קשה ועוין של צילה.

המבט הזה העוין נמשך. לא הבנתי מדוע.השעורים הבאים, היו מעניינים השתדלתי לא להתבלט אך כנראה שהמורים שוחחו עלי בהפסקות ובכל השעורים נתבקשתי לענות ולהשתתף וכנראה שעשיתי זאת טוב כי המורים לא הפסיקו לשבח אותי. וכשם שנמשכו השבחים כן,נמשכו לחישות הנחש סביבי מצילה לבנות אחרות וחזרה.

כשהלכנו לארוחת צהרים הצטרפתי לחבורת הבנות ,ופניתי לצילה על מנת להבין מה הבעיה,צילה התבוננה בי במבטה הקשה וסיננה –פוסטמה גאוותנית שכמותך, אל תדברי אתי.מימי לא דברו אלי כך.נדהמתי ולא ידעתי מה לענות,והיא הוסיפה,אל תחשבי שרק אני לא אדבר איתך,חנפנית אחת,מלקקת למורים!

הופה ,מה זה צריך להיות? אמרו עלי כבר המון דברים, אך איש לא האשים אותי בחנפנות.להיפך אם כבר אז ראו אותי כחצופה ומורדת. כשהתיישבתי לאכול בשולחן איתן. הבנות קמו והשאירו אותי לבד.מאוחר יותר ישבו לידי תלמידים מהתיכון,אך לא מהכיתה שלי.

כך זה התחיל!

מאותו יום נשמעה סביבי המילה "חרם". הבנות בכיתה ואליהם הצטרפו הבנים לא הסתכלו עלי ,לא התייחסו,אני הייתי אויר לא הייתי קימת. אני רואה מול עיני את העיניים החלולות החולפות ועוברות בעדי ולא מסתכלות עלי, העוינות המכאיבה המשתקפת מעיני כל אחד ואחת מתלמידי הכיתה. כשאני פונה לאחד הבנים ,המבט שלו מביע תיעוב ולפעמים מלווה ביריקות,כאילו אני
חתיכת סמרטוט. וכך אני הפכתי מילדה מוצלחת ואהובה לסמרטוט לאשפה,לזבל. מה בדיוק עשיתי? ,עניתי לעניין למורים על שאלות שנשאלתי. כמו שאמרה לי אחת הבנות מכיתה י"ב, אל תיקחי ללב,הן מקנאות בך שאת כל כך חכמה ויפה. יופי! שלא אקח ללב, מה איכפת לי שהן מקנאות. זה לא עושה לי טוב,אני בודדה ומתהלכת כל הזמן לבד. חוששת לדבר עם המורים כדי
שזה לא יחזק את דימוי החנפנית שלי וגם מתלמידי כיתות אחרות אני חוששת,אינני יודעת איך יגיבו. אני נמצאת בחלל שחור וענקי. בחשכה זו אני זוחלת ומנסה להגיע לאיזה מקום ,אני מגששת את דרכי ולא מצליחה. לא מבינה כיצד נכנסתי לחור שחור זה ועוד פחות כיצד אני אמורה לצאת. תחושת האפסות וחוסר ערך הולכת ומתחזקת אצלי. יום אחד נשארתי לבד בחדר
עם נטלי, התבוננתי בה ושאלתי אותה כשקולי נשבר לבכי:נטלי,מה עשיתי לך?למה את מחרימה אותי? למה את לא מדברת אתי? מה עשיתי לכם? נטלי התבוננה בעיניים נוטות לדמוע–לא זה לא פיר, היא אמרה, אני יודעת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך כי גם אותי יחרימו. באותו רגע נכנסה אודליה התבוננה במבט קשה וזועף, נטלי ,את מדברת איתה עם השוויצרית הזאת. מה פתאום? הזדרזה נטלי, היא ניסתה לדבר אתי ואני לא מסכימה ,אני לא מדברת עם שוויצריות.

שתיהן יצאו ואני שוב נשארתי לבדי.

כשהייתי נוסעת לשבת אחת לשבועיים הביתה לא ספרתי כלום. איש לא ידע בבית מה קורה אתי , תודה ,הכול בסדר,כן אני לומדת ,מתקדמת ברוך השם ,אין טענות.לא אני נראית בסדר,עצובה? מה פתאום סתם את מדמיינת.אני שחקנית לא רעה.

לא פעם אני שואלת את עצמי מדוע לא קמתי והסתלקתי? למה נשארתי בחור השחור הזה ונתתי לצחוק עלי לבזות אותי? להפוך אותי לזבל? עד עכשיו איני מבינה. אולי כמו שאמר הרב חנניה,ילדה עקשנית אי אפשר עליה,ואני לא אתן לצילה וחברותיה לגרום לי לעזוב ובכך לתת לה את הסיפוק. אולי סתם התביישתי לחזור עם הזנב בין הרגליים,אחרי הרעש שעשיתי מכל מקום

נשארתי .

בשלב מסוים המורים חשו במה שקורה וניסו לדבר אתי ולהבין את סיבת החרם.סירבתי לשתף פעולה אחרי הכול גם אני לא הבנתי את החרם הזה.. היועץ דוב ניסה להבין קרא למספר בנות וניסה לפצח את החרם-ונכשל, הרגשתי שהוא אכן מצטער על כל מה קורה לי-אבל זה לא עזר. הבנות והבנים שניסה לדבר איתם לא ידעו ממש להסביר לו מדוע הם לא מדברים אתי והמציאו סיבות מן מהדמיון שלהם.כבר שמעתי שנוסף לכך שאני גאוותנית ,אני מלשינה –לא ידעתי למי ועל מי,אני גונבת בנים מחברות שלהם ומה לא. כבר חשבתי שהשנה לפחות תמשך בסבל הזה.

בלימודים הלך לי לא רע,קבלתי ציונים טובים וידעתי שהם מובילים אותי למטרה.יתכן שזו אחת הסיבות שחיזקו אותי לא לעזוב בנוסף לרצוני שלא לשמח את צילה וכל האחרים. המשכתי בחור השחור ,השתמטתי מתשובות לבנות בכיתות גבוהות יותר,משהו כמו –תגידי את סתומה? סובלת סובלת ונשארת. לא עניתי ,יש לי מספיק עם תלמידי כתתי לא רציתי להתחיל גם עם בנות
מכיתות אחרות.היה לי ברור שאמשיך בחושך עד סוף השנה –לפחות.
ואז פתאום הופיע קצה האור. "אהלן תומר ,מה אתה עושה פה?" מסתבר שתומר חברי לכיתה בעיירה,הגיע לפנימיית
כרמים", תומר היה אצלנו החתיך של הכיתה ,מושא אהבתן והערצתן של כל הבנות במחזור,ספורטאי סוג א' אבל תלמיד חלש למדי שנהג שלא להשקיע בלימודים,אלא בספורט בלבד. סיפר כי החליט לפתוח דרך חדשה והגיע אלינו. "הי את תעזרי לי להשתלב בלימודים כאן?"
"אני מוכנה אבל אני לא בטוחה שכדאי לך אני מוחרמת". "את? מדוע?". סיפרתי לו על השתלשלות העניינים. תומר הקשיב בהשתאות. "אני לא שם עליהם,אני לא אשתתף בחרם. ואם גם אותי יחרימו. שיחרימו, למה את חושבת שאיכפת לי?"

תומר היה כזה חמוד,הבנות שראו כמה הוא "חתיך" וניסו לחזר אחריו ולשכנע אותו להחרים אותי."אני אחרים אותה? בחיים לא. ומי שלא רוצה לדבר אתי שלא ידבר". וזה קרה! החור החשוך החל לאט לאט ובאופן עקבי להאיר, ,תחילה הבנים שמאד התפעלו מכישוריו בכדורסל, כדורגל ובספורט בכלל ,התקרבו אליו וממילא גם החלו לדבר איתי, הם ראו שיום יום אני יושבת עם תומר להכין שעורים ולהתכונן לבחינות,הם גם ראו שהוא מצליח להפליא בלימודים .החלו לפנות אלי בשאלות ובקשה לעזרה ואני עזרתי,לא עשיתי חשבון. אחרי הבנים,גם הבנות אחת אחרי השנייה החלו לדבר אתי.חלקן כמו נטלי בקשו אף סליחה. סלחתי ,אבל היה לי ברור שנטלי ואני חברות נפש –לא נהיה.

האור הולך ומתבהר למורת רוחה של צילה שדומה שמעמדה הולך ויורד עד שמספר בנות באו והציעו לי להצטרף לחרם נגד צילה, סירבתי אני לא מחרימה איש אפילו לא את צילה, והחרם לא הוכרז. האור שהתבהר לא הקל איתי.שינויי היחס של הבנות גרם לי לבחילה לא ברור לי מדוע, לא יכולתי להביט בהן וככל שניסו להתחבר אתי נמנעתי מחברתן. אני מניחה שהכינוי גאוותנית התאים לי באותם ימים. אפילו תומר חברי הטוב אמר לי פעם ,די בחייך תתחילי להיות חברותית ונחמדה כמו שהיית אצלנו בעיירה,אי אפשר להמשיך ככה .הבנתי שהוא צודק, והחלטתי לעזוב.

המורים,היועץ ,רכז הפנימייה,תלמידים ובראשם תומר ניסו לשכנע אותי לא לעזוב,אבל אני עקשנית ועזבתי. עכשיו אני פה במרכז ביום ההולך להיות סוער. חשבתי שהעזיבה תביא לי שלווה, להפתעתי מצאתי גם בתוכי סערה.

יופי ,ניצחתי ועכשיו מה? אני אחזור לכיתה הישנה שלי החלשה וכל הישגי בלימודים ירדו לטמיון? זה ניצחון זה? ואולי ללכת לפנימייה אחרת? להתחיל שם מחדש? ב"כרמים" כבר מכירים אותי. יודעים שאני תלמידה טובה,וזה כבר לא יפריע לאיש. אתגבר על עצמי ואחזור להיות חברותית, ואעזור אוכל לסיים י"ב ואולי כמו שדוב היועץ אמר יוכלו אולי לדחות לי את
הצבא ואני ישר אלך לאוניברסיטה? איך הוא קרא לזה? "עתודה אקדמאית" . ראיתי את עצמי עם זר דפנה לראשי,כמו המנצחים הרומאים,מגיעה לבית ספר לרפואה ומתחילה ללמוד והינה אני עם כובע שחור וגלימה והכרוז קורא לי –ד"ר....פתאום הבנתי מהו הניצחון האמיתי...

רצתי הביתה- אימא תני לי את החולצות שלי לגהץ,מחר אני חוזרת לפנימייה.




פברואר 2008


הרפרתקאות זוטה בכוורת הדבורים/אריה רוקח
סיפור בחרוזים

ברחוב קטן,בלב העיר
בשכונה ישנה ומקמוטה
גר לו איש קטנטן,איש זעיר
איש חביב ושמו זוטה.

גודלו בערך אצבע
ועוביו כעובי האמה
אישון אמיץ היה
ידע שלום גם מלחמה.
לכל חי, עוף ואפילו פרה
תמיד עזר בעת צרה.

היכן גר זוטה זה,
היכן ישן ,היכן אכל?
בפינה ליד המזווה,
בביתו של ר' שלום מגל.
בירושלים ,בשכונת נחלאות,
מקום נאה וסמטאות שקטות.

כל בני משפחת מגל
דאגו לזוטה כאילו שהיה גוזל
מזל פינקה אותו כמו היה בנה
ונתנה לו פירורי עוגות וגבינה
הילדים, נועם האח הקטן
ואייל הגדול שכבר הולך לגן
הביאו לו כל הזמן מעדנים
במבה,שוקו,צימוקים ושקדים.
איתי מכיתה א' שלקרא כבר יודע,
הקריא לו סיפורים
ולימד אותו לספור עד מאה.
בקיצור,הקטנים וכל בני המשפחה
באו אליו תמיד באהבה ובשמחה .
זוטה קיבל אותם בשיר וריקודים.
כי ידוע שאנשים כאלה קטנים
תמיד שמחה מביאים.
שמחה,ברכה ומזל
לכל בני משפחת מגל.

בוקר אחד,זה היה בשבת,
העולם מסביב עדיין שקט.
קם לו זוטה, פקח את עיניו
שפשף את הבטן,גירד את הגב.
שתה מעט טל,אכל פירורים
צחצח שיניים ורחץ את הפנים.
והתחיל לחשוב –היום, מה עושים?
כי לא לעשות כלום כל היום,
משעמם ומעלה לזוטה את החום.
ואז הוא שוכב במיטה חולה ,
וזה בכלל לא שווה.
אז בכל זאת מה עושים?
לטייל בפארק ובגינה ?
די,את זה הוא עושה כבר כל השנה.
לטייל בשכונה ליד הגן?
הילדים יביטו בי,כי אני קטנטן.
יצא מהבית עמד ליד עץ המישמש,
ואז רעיון עלה במוחו-יש ויש!
זה עידן ועידנים שלא בקרתי
את מלכה–דבורה אם הדבורים.
שדרה בכוורת אשר זכרתי
שם בעמק בין ההרים.
מיד חגר מחט-שהייתה לו לחרב,
אותה הכין מאתמול בערב.
על הראש קליפת אגוז
שעבורו הייתה- קסדת העוז.
הנה הוא כבר מוכן ומזומן
לצאת למסע המסוכן.
כי למגינות הכוורת –לדבורים
יש עוקץ חד ורעל בכמות
אם לא, חרב וקסדה ושאר דברים,
הן יעקצו והוא עלול למות.
ובדרך יש נחשים ועקרבים
ומיני חיה ועוף
שיהיו מאד שמחים
את זוטה שלנו לטרוף.
"לכן",חשב זוטה "כשאני מחוץ לעיר,
חשוב שאהיה מאד זהיר" .
מזל הייתה מאד מודאגת
"לא כדאי לך ללכת
בכל מקום בכל פינה ,
מחכה הסכנה".
"אל תדאגי מזל יקרה,
תמיד הלכתי ודבר לא קרה".

אמר והלך-

יצא לו ידידנו מהעיר המתעוררת
והגיע לדרך המובילה למכוורת.
עלה עליות וירד ירידות
ונזהר מאד ממכוניות שעוברות.
וכשכלב או חתול ,
ניסו איתו להתחיל,
הוא שלף את החרב
והם נסו בפחד ובחיל.
היום היה מקסים-השמש זרחה
זוטה היה ממש מאושר,
הוא שר ורקד מרוב שמחה.
ועוד הוא שר ונפעם מהנוף
מהפרחים, העצים מכל ציפור ועוף,
לפתע-
שמע קול חזק ועזזזזזזזזזזזזזזזזזזז,
מי זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזה
מי הזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזר
שאלינו מתקרב?
הזזזזזזזזזזזזהרו ממנו
זזזזזזזזזזזזזה בטח אויב!
מחלקה של דבורים מיחידה מובחרת
שתפקידה להגן ולשמור על הכוורת,
התקרבה מאיימת עם עוקצים שלופים.
לא,לא! קרא זוטה-אתם טועים
אני חבר טוב של
מלכה-דבורה אם הדבורים.
התבוננה המפקדת של היחידה
ואמרה לחיילות-
השגיחו עליו
ואני אבדוק את העובדות.
אני אשאל את אמא ללא כל חשש,
אם היא בכלל מכירה את הברנש.
נכנסה המפקדת שהייתה נרגשת וחיוורת,
דרך החריץ אל תוך הכוורת.

תוך דקה רעש,גילה ודיצה,
מלכה דבורה באה במרוצה.
"זוטה בא ידידי הטוב,
תן לי ואביט בך מקרוב.
לא ראיתיך זה עידן ועידנים
שאלתי עליך את כל החברים.
סוף סוף אתה פה ממש לידי
בא הכנס לכוורת,לביתי"
פסע זוטה לכוורת מעדנות
כשכל הדבורים- החיילות
עומדות ומצדיעות .

קבלה מלכה דבורה את זוטה בכבוד מלכים,
כיבדה אותו במזון מלכות, דבש ומעדנים.
את האורח הנכבד לסיור לקחה,
שיראה ויכיר את חיי הלהקה.
צפה זוטה בחיי הפועלות
וראה עד כמה הן חרוצות ועמלות.
יש פועלות שמנקות את התאים
שהאם מטילה לתוכם ביצים
ויש מאכילות את הרימות
ובגופן אותן מחממות,
פועלות בריקוד את התאים
סותמות בדונג לבן.
הבוגרות בריחוף מביאות אבקנים
וצוף פרחים איתן.
פועלות אחרות יוצרות מזה דבש
בקיצור מפעל תעשיה של ממש.

עוד זוטה מסייר ומתפעל
נשמע מבחוץ קול איום קול אפל,
מין זמזום חזק זמזום מפחיד
מין זמזום שאותו מאד הטריד
מלכה דבורה מתייפחת מרה,
"זוטה איזה אסון לנו קרה,
הצרעות תוקפות אותנו באכזריות
אם לא יקרה נס כולנו נמות".

זוטה ניגש מיד לחריץ
ובעדו החוצה הציץ
ולראות בעצמו מה קרה,
ואוי ואבוי מה שהוא ראה-

בחוץ התחולל קרב נורא,
הדבורים נלחמו באומץ וגבורה,
זוטה הביט בלב נחמץ
ובכל ליבו רצה להצטרף למאמץ
הוא ראה שאין סיכוי,מה לעשות
הצרעות גדולות יותר וחזקות
והינה הגרוע מכל כמעט קרה
הצרעות חדרו לכוורת-היה ממש נורא.
מלכה דבורה-רועדת וחיוורת,
"זה חורבן הבית,חורבן הכוורת,
אין מה לעשות,אי אפשר להציל".
כך היא חשבה-
אבל זוטה אישון אמיץ ואציל
שלף חרבו וזעק-עד כאן,
אתן צרעות רעות, ואני איש קטן,
אך לא אתן לפגוע באף דבורה
לא בכוורת ולא ביערה.
יצא החוצה והכה בחרבו
לכל הצדדים
והפיל מהצרעות חללים חללים.
ניסו הצרעות לגבור על זוטה
פעם ופעמיים.
ובסוף נסו ברחו ,
עם הזנב בין הרגליים.

ובכוורת שמחה גדולה ואדירה,
הדבורים ניצלו מצרה נוראה.
קולות השמחה הגיעו לשמיים,
ודבש נשפך שם כמים.
כולם הריעו לזוטה מושיע הדבורים,
הגיבור והאמיץ ביצורים
שהציל באומץ כל דבורה ויערה
מאסון נוראי שכמעט קרה.
מטס חיל האוויר הדבורי
טס בשלשות.
ראה זוטה ושמח –זה כבוד עבורי.
אות כבוד מידי מלכה דבורה קיבל
ותואר-דבורה לשם כבוד,ברמה הצטלצל.
הדבורים נתנו לזוטה מתנה יקרה,
דבש טהור מלא היערה.


ולבסוף, שמח וקל רגלים
נפרד זוטה
וחזר לשכונת נחלאות-לירושלים.
בבית שמחו ההורים וגם הילדים
זוטה חזר בריא ומלא סיפורים.
ובבוקר בכל יום שבת,
אכלו מיערת הדבש,מרוחה
על חלה על פת.
וכולם היו מאושרים,
"כמה טוב שזוטה שלנו
ולא של אחרים".


חולון,יוני 2008

עיר מקלט

היא באה אלי
כלעיר מקלט,
היא מגיעה עדי
כאדם נמלט.

כאדם הנמלט
מקשיי היום יום
כאדם הנחלץ
מזיעה ומחום.

הזיעה והחום
מטריפים ימיה,
תלמידים והורים
יורדים לחייה.

יורדים לחייה
קשיי היום יום
והשמחה בעיניה
כשהיא באה הלום.

כשהיא באה הלום
היא מוקפת באהבה
ושוקעת בחלום
במיטתי הרחבה.

במיטתי הרחבה
היא מוצאת מנוחה
ואני מתבונן
ובנשמתי שלווה.

בנשמתי שלווה.
כי בערוב ימי
למדתי סוף סוף
מה היא אהבה.

יום אוגוסט חם 2009-אריה רוקח



בלדה לאורח (עפ"י סיפור עם)/אריה רוקח


עיירתנו הייתה עירה טובה
הכנסת אורחים בה מצווה חשובה

בערב שבת הגיע אורח
קבלו את פניו בשמחה
הציעו מקום להתארח
ופתק קיבל לארוחה.

הלך האורח בעולץ לטבול
במרחץ לכבוד שבת
ובמקווה הרי כולם שווים
עני ,עשיר,חכם או תמווט.

אמרנו: זו עיירה טובה
והכנסת אורחים מצווה חשובה

ובמקווה מאויד ומעורפל,
טובל האורח וששים בני מעיו
כולו רטוב, זקנו מדובלל
והשכן לידו אין רואים את פניו.

ליד האורח טבל אותו אדם
שהרבה לשאול שאלות לרוב
"מנין ולאן?" "לכאן ולשם!"
"והיכן תסעד ידידי הטוב? "

כך בעיירה ממש טובה
עם הכנסת אורחים כה חשובה.

"לביתו של מי הערב תיכנס?"
שאל האיש בקול שקט,
"לביתו של ר' גרונם המוכס."
ענה האורח בכנות ובאמת.

"מדבר אחד חוששני,אללי",
אמר וחייך כאורח שובב-
"שמא ר' גרונם קמצן וכילי
רעב אכנס ואצא מורעב".

חשש מרעב בעיירה כה טובה
בה הכנסת אורחים כה חשובה.

"אכן קלעת בלי דעת מדוע"
קרץ,חייך וענה בקול שליו.
"ר' גרונם הוא כילי ידוע
מסעודתו באמת תצא רעב."

"לכן אורח יקר-דאג לעצמך,
אל בית האוכל רוץ הרגע
אכול היטב מקנת כספך
ותצא שבע וללא פגע".

כך שבעים בעיירה טובה,
בה האורחים מצווה חשובה.

שמע האורח הנבון לעצה,
והתלבש לו חיש מהר.
ואכל תפודים בשר וביצה,
וכרסו מילא די והותר.


ערב שבת שירה ושמח.
בעל הבית בשטריימל וקפטן.
ערב שבת סביב השולחן
מקבלים בכבוד פני אורח.


ערב שבת בעיירה טובה
כשהכנסת אורחים כה חשובה.


הערב כה חגיגית הארוחה,
השולחן עמוס מעדנים.
אך האורח כרסו מלאה,
לא יכנס אפילו צנים.

והמארח ר' גרונם המוכס
מפציר בו" "אנא אכול",
אך אפילו פירור לא יכנס.
פשוט מלא, לא יכול.

לא יכול בעיירה טובה
למרות המצווה החשובה.

תמה הארוחה וחסל,
האורח קם כי מאוחר,
ר' גרונם מגיש לו סל,
"לא אכלת,אכול מחר".

"ועצה אתן לך חינם,
אל תשמע",אמר ובעינו קרץ
"מעתה ועד עולם
רכילות של בית מרחץ."

וכמו שאמרנו:
עיירתנו הייתה עיירה טובה
והכנסת אורחים בה מצווה חשובה.

את לספרד

באת-לספרד
ואני כאן לבד.
אשמורת ראשונה,
מזוודה ,תיק יד
את כבר מוכנה.
אני כמו נקי מעצבות,
לשדה מוביל,
נתב"ג צ'קינג אין,
"לך חבל שסתם תעמוד!"
חיבוק,
נשיקה,
ודי.

מעין אקרסטיכון

א.
את החיים אני ממש אוהב
רוצה לראות,לדעת-פשוט רעב,
יופי וחכמה כבכבלים אותי מושכים.
האם איהנה מהם עד סוף החיים?

ב.
אני אוהב את החיים שלי
רק לחיות בשליטה, בעצמי.
ימים כעדן חששות כשאול,
מה אעשה כשאהיה גדול?

ג.
את האישה שאתי אני אוהב
ריחה ומראיה אותי משלהב
יומם ולילה לעצמי ממלל
הו אלי,שלא תגמר,אני מתפלל.



11.2008

אני חוזר אלייך

אני חוזר אלייך
ארץ היידיש הישנה והטובה.
אני חוזר אלייך
ארץ היידיש הנכלמת ומבוזה.
"ז'רגון","גלותית"-
קראנו לך בשחץ לבנו.
בושנו בך
והשלכנוך כסחבה מעלינו.
אחותך הישנה-חדשה
לאיילת אהבים נדמתה,
ואילו אותך הישישה
השלכנו לפח כגרוטה.
אך את כעוף החול
קמה, מתנערת
ואל אוהביך כבמחול
משמיעה קולות,מתגברת.

הצורר את דוברייך-אוהבייך הכחיד
אך את,מסתבר,
לא נכחדת,אתנו תישארי לתמיד.


חולון,סתיו 2008
אני אהבתי בשל מלפפון / אריה רוקח



ביאליק שר-"אני אהבתי בשל תפוח" ואני אהבתי בשל מלפפון.


מצאתי את עצמי בקטיף מלפפונים, שפוף ומדוכא לאחר ה... איך לומר? הפאשלה?

הביזיון? בקיצור, ראשי היה באדמה ולא רציתי להרימו ולהביט סביבי כלם לעגו לי.

ייאנק שאל את השאלה הקלאסית :"תגיד לי אתה אידיוט או מה?" לך תענה לו. גם

אצל חברי לקבוצה או ה"גדוד" כפי שקראו לזה אצלנו שאתם באתי מהעיר ומהם

ציפיתי מהם לסימפאטיה או לפחות למעט אמפטיה מצאתי רק עיניים מלגלגות

ושמחות לאידי. התבוננתי במלפפונים הם לפחות לא לגלגו, נקטפו ודי.


עד אז עוד לא הייתי מודע לפגם יסודי בעייני –כלומר הייתי ועודני היום עיוור

צבעים במידה מסוימת.היינו במחנה עבודה והוצבתי בגן הירק והמרכז יאנק גבר

קטן קומה בעל כרס ראויה לציון ושזוף כולו ,פנה אלי: "עכשיו קוטפים עגבניות".

והסביר ,"עגבניות אלה הן ליצוא ועל כן אנו קוטפים אותן כאשר הן מתחילות

להאדים בטבורן ,כשיגיעו לאירופה תהיינה אדומות ממש" וכשהוא מראה לנו

עגבניה לדוגמא הדגיש:" אנו קוטפים עגבניות מאדימות ולא אדומות, זוהי עבודה

אחראית מאד".


ההוראות היו פשוטות ומובנות ואני בשמחה פשטתי על העגבניות, עבדתי במרץ

רב וקטפתי את מה שנראה לי עגבניות מאדימות,הצרה היא שאצל כל האחרים נראו

הן ירוקות לחלוטין,מבלי דעת מילאתי ארגזים מלאים עגבניות ורק אחרי מספר

שעות עוררו אותי זעקות השבר של יאנק:

"פאסקוניאק שכמוך, מה אתה עושה? תגיד לי אתה אידיוט או מה?

תחילה לא הבנתי מה הבעיה ומה עשיתי רע! מאוחר יותר מזעקותיו של יאנק

ומהצחוק של כל האחרים תפסתי מה קרה. הבנתי שאני "סאבוטז'ניק" המחבל

ברכוש הקיבוץ וראוי לכל גינוי ולעג.


ייאנק שתפס מה קורה אתי משך אותי לחלקת המלפפונים "המלפפונים לא יעשו לך

בלגן בעיניים,תקטוף רק גדולים ולא קטנים כמו המלפפון הפרטי שלך" . מצאתי את

עצמי קוטף מלפפונים ,ראשי באדמה והמשפט היחיד שהיה לי בראש הוא דווקא

המשפט ביידיש ששמעתי מהמבוגרים במשפחה :עס גיט אין דער ערד-כלומר טוב

באדמה ,רציתי כל כך שהאדמה תבלע אותי.


ואז שמעתי את הקול, הקול היה רך ונעים והיה לי כלימונדה קרה ביום חמסין:

"קח את המלפפון הזה תאכל ,תראה כמה הוא טעים".

התבוננתי בעיניים שהביטו אלי ציפיתי לראות בהם לעג וצחוק,אך לא, העיניים

השחורות שידרו לי חום,אמפטיה ואפילו ,או לפחות נדמה היה לי, גם מעט חיבה.

בחיי לא אכלתי פרי או ירק שהיה טעים כמו אותו מלפפון. ראיתי מתחת לעיניים

פה אדמדם ושפתיים שחייכו כלפי ובלי דעת עוררו בי תחושות שלא ידעתי קודם.

"מה אתה מתרגש מגס הרוח הזה יאנק"?

"בכל זאת" ,אמרתי "גרמתי נזק נוראי לקיבוץ".


"ממש נוראי! "אמרה בלגלוג "ומי לא גורם לפעמים נזק? יאנק עצמו לפני חודשיים

הפך טרקטור כשהוא נוהג כמו מטומטם, אתה יודע איזה נזק זה היה ? אז הוא

מדבר? והחברים שלך?גם לא בסדר".


יסמין, כ ך הציגה את עצמה.


התבוננתי בה , בעייני היא הייתה הבחורה היפה ביותר המושלמת ביותר בעולם.

נכון היא הייתה "זקנה" וזאת לדעת שאז בחורה בת עשרים וחמש נראתה אז

בעייני,בן ה כמוני 15-ישישה מופלגת.


"אתה יודע מה? בא אלי אחרי העבודה לחדר". והמשיכה בעבודתה.


אחרי העבודה,כשאני מקולח וריחני באתי אליה בצעדים מהוססים. הוא קבלה את

פני בחיוך רחב .וחם,הסוסי נעלמו.


מאז נוצר בנינו קשר מיוחד , אני בקרתי לא מעט בחדרה והיא כפי שנראה נהנתה

מחברתי , שוחחנו הרבה, ,על החיים ,על הקיבוץ, היא טענה למשל שלקיבוץ אין

שום עתיד כי החיים בו מנוגדים לטבע האדם ואני בלהט שמוצניקי טיפוסי הגנתי

על חיוניות הקיבוץ. האזנו למוסיקה היו לה תקליטים שהיו אהובים גם עלי סיימון

וגרפונקל, פיט סיגר, ג'ון ביאז,פיטר פול ומרי,האורגים ועוד כאשר לא הגעתי

מסיבה זו או אחרת חפשה אותי. למען האמת,העדפתי את הבילוי בחדרה על פני

הפעולות החברתיות של ה"גדוד". הייתי יושב שותה מיץ או לימונדה שהגישה לי,

מתבונן מוקסם בתנועותיה ומעשיה מקשיב לקולה ולא תמיד מרוכז במה שאמרה.

היה בה משהו חם,נשי ואימהי שמשך אותי אליה.


לשונות רעות בין החברה ריכלו על מה שאני עושה עם ה"זקנה " יסמין, אבל

אפילו לא נגעתי בה, לא העזתי לחשוב שאפשר לגעת בה,לנשק אותה .

כשהסתובבתי כבקשתה להתלבש או להחליף בגדים,נזכרתי בחיים המורה שאמר

שגם כאשר הוא פונה ללוח –יש לו עיניים מאחור

קנאתי בו,ולא נותר לי אלא לראות את חמודותיה בעיני רוחי בלבד ,הראש דמיין לו

את כל מה שהעזתי לראות.


יום אחד ואני כדרכי יושב בחדרה ,נשמעה דפיקה בדלת ולחדר נכנס חייל גבה קומה

וחסון עם דרגות סרן, יסמין קמה ובצהלה נפלה לזרועותיו הם התחבקו שעה ארוכה

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ללכת ,ואז אולי היא תיעלב או להישאר נבוך

ולבסוף נזכרה בי והציגה בפני את הבחור-נמרוד ,בן הקיבוץ ,חבר שלה. "וזה גבי

ידיד שלי הציגה אותי והוסיפה בהתפנקות מושכת לב:"וכשאתה משאיר אותי

בודדה כל הרבה זמן, הוא מארח לי לחברה ומשעשע אותי,הרי אתה יודע כמה אני

אוהבת את החברה שלך בקיבוץ".


יצאתי החוצה ,למרות שחשתי מעט חשתי נבגד או נטוש ,נמרוד מצא חן בעיני

,דמיינתי את עצמי כמוהו מחבק את יסמין חזק, עם הזמן התיידדנו,ידידות

שהחמיאה לי מאד.


הזמן עבר ואני חזרתי העירה. מדי פעם קבלתי דרישת שלום מיסמין ואף

מנמרוד.עם הזמן הקשר נותק ואני גדלתי ,הכרתי בנות,נערות ונשים..חלקן אף

אהבתי. ,

דבר אחד נשאר לי מאז-

כשאני כועס,מוטרד או מתוסכל –מלפפון צונן ורענן מרגיע אותי.

בית חלומותי-לציפי

בית חלומותיי היכן הוא?
זאת לא אדע בדיוק
ולחפשו איני עמל.
הוא יכול להיות
בכל מקום בתבל.
בית חלומותיי יכול להיות
בית משותף או וילה בחולון
והוא יכול להיות בסידני במלון,
בניו זילנד אל מול פיורדים נישאים.
או בקו-דם בברלין-
מול זיכרונות קשים.
הוא יכול להיות בירושלים
בין שכנים חרדים,
או בשוויץ היפה על שפת האגמים.
בכל אשר הייתי או אולי אהיה-
שם בית חלומותיי היה או יהיה.
יהא זה ארמון פאר
או שמא בית עזוב וחרב,
רק זאת אדע-
תהיה בו האישה אותה אני אוהב.




פסח תשס"ז

איך קום צוריק צו דיר/אריה רוקח


א ווידוי און איין איינסדרוק אויף חרטה,פון א חוצפדיק סברה.


איך קים צוריק צו דיר

די אַלטע,גוטע יידישע שפראַך

איך גיי צו טרעפן דיר

מיינע פאשימטע, בעליידיקטע און שוואַך.

"ז'אַרגון","גלותעדיק","מיאוס"

מיט אונזרע גרויסהאַלטונג

שאַרפע ווערטער דיר גערופן,ווי א שיס.

וויר בושה געהט מיט

די לשון פון מאַמע און טאַטע,

און דיר ארויס געוואָרפן

ווי אַ אַלטע שמאַטע.


אירע אַלט- ניַי שוועסטער

דיַינע שיינע פלאַץ פארנומען,

און דיי אלטצ'קע מועטר

איז כמעט גאנץ פארשוונדען.


אָבער די-ווי א זאַמדפויגעל

אויפגעשטאַנד אויפגעוואַכט

אין ייעדער מדינה און שטאָט

קומסט די מיט א ניים מוט.

פון די גולדנע מדינה,

צו די גרויסע ארגנטינע,

פון רוסלאנד און אוקראינע

צו די יידישע מדינה,

אי אַהין אי אַהער

קימסט טאנצן און א שיעור.


יו,איך וועיס.

דער שונא דיינע מליונן

רעדערן האָט געהרגעט.

אָבער די האָסט געקריכט אַרויס

פון די שונאים שמוץ,

און איביק,איביק די בלייבט ביי אונץ.


חולון , 21.7.09
אתם פלא/אריה רוקח,מוקדש לנטלי ושי לי

לך עיניים חמות, חכמות, נשיות,
ופנים צעירות רכות ונעימות.
ואת יושבת מולי
נערה צעירה רהוטה ונבונה.

לך פנים חזקות,
חזקות, נבונות,גבריות,
כל כולך מביע חום ותבונה.
אתה יושב מולי כה רהוט וברור.

אתם שובים את הלב.
שובים את הלב בדברכם.
במראכם ובביטחון הנובע
מכם..
והפה...
הפה מספר את מה
שלא מאמינים העין והאוזן.

סאת ייסורים מלאה
ילדות לא ילדות,
אב מכה אם מתעללת
ואת ילדה ,ילדונת ,
ילדה מצפה...
ילדה המצפה לפינוק של אב אוהב
של אם מתפעלת.

ואתה נער קטן ,נערון.
המצפה לאב נערץ,
אשר ישא אותך על כתפיים.
לאם מפנקת מחבקת.

אך לא, החיים פוגעים,מתעללים,
מתאכזרים, מאכזבים.
ואת נוקמת.
הו, איך נוקמת ,
כמו ילדה כואבת,
כמו אישה נבגדת
שהחיים בגדו בה.

ואתה מהבית נמלט
אל פיו הפעור של הרחוב,
מחפש עתיד והולך על הקצה
על הקצה ממש.

והינה אתם יושבים ומספרים
ואני שומע ולא מאמין.
איך מפרח קוצני
כואב ומכאיב
הפכת את חייך לאור לאביב.
ואיך אתה מהקצה מהכמעט אבדן,
לעלם חמד-לא יאומן.

תגידו שאנטי,תגידו מריומה,
זה נכון.
הם עזרו לכם כלכולם
אך מעל לכל
גם בסבל גם בנדוד
לא עזבה אתכם הרוח
רוח האדם.
ומזועמים על אדם ואל
הפכתם
לאדם חם, אוהב ומוחל.

סיפורכם מחזק ,מעורר
"כי באדם אאמין"
כדברי שאול המשורר.

בעקבות ביקור מעון שאנטי בתל אביב 3.05.09
אתם פלא/אריה רוקח,מוקדש לנטלי ושי לי

לך עיניים חמות, חכמות, נשיות,
ופנים צעירות רכות ונעימות.
ואת יושבת מולי
נערה צעירה רהוטה ונבונה.

לך פנים חזקות,
חזקות, נבונות,גבריות,
כל כולך מביע חום ותבונה.
אתה יושב מולי כה רהוט וברור.

אתם שובים את הלב.
שובים את הלב בדברכם.
במראכם ובביטחון הנובע
מכם..
והפה...
הפה מספר את מה
שלא מאמינים העין והאוזן.

סאת ייסורים מלאה
ילדות לא ילדות,
אב מכה אם מתעללת
ואת ילדה ,ילדונת ,
ילדה מצפה...
ילדה המצפה לפינוק של אב אוהב
של אם מתפעלת.

ואתה נער קטן ,נערון.
המצפה לאב נערץ,
אשר ישא אותך על כתפיים.
לאם מפנקת מחבקת.

אך לא, החיים פוגעים,מתעללים,
מתאכזרים, מאכזבים.
ואת נוקמת.
הו, איך נוקמת ,
כמו ילדה כואבת,
כמו אישה נבגדת
שהחיים בגדו בה.

ואתה מהבית נמלט
אל פיו הפעור של הרחוב,
מחפש עתיד והולך על הקצה
על הקצה ממש.

והינה אתם יושבים ומספרים
ואני שומע ולא מאמין.
איך מפרח קוצני
כואב ומכאיב
הפכת את חייך לאור לאביב.
ואיך אתה מהקצה מהכמעט אבדן,
לעלם חמד-לא יאומן.

תגידו שאנטי,תגידו מריומה,
זה נכון.
הם עזרו לכם כלכולם
אך מעל לכל
גם בסבל גם בנדוד
לא עזבה אתכם הרוח
רוח האדם.
ומזועמים על אדם ואל
הפכתם
לאדם חם, אוהב ומוחל.

סיפורכם מחזק ,מעורר
"כי באדם אאמין"
כדברי שאול המשורר.

בעקבות ביקור מעון שאנטי בתל אביב 3.05.09

כשאגדל אהיה שופט/אריה רוקח


כשאגדל אני רוצה שופט להיות ,
להעניש את כל מי ,
שעשה לי צרות ובעיות.רק על תנאי.
את שולה המורה
שנתנה לי בלתי מספיק
אעביר למשטרה .
שיפתחו לה שם תיק. ".

את חיים החמור
שעלי תמיד צוחק
בכלא אסגור
שיהיה שם ויחנק.

לגבי המגעיל
שזרק עלי אבנים,
אני אפסוק-
מאסר-חמש שנים.

ולרותי הקטנה,
שהיה לה כתם בשרוול,
שעזבה אותי
ושחקה עם שאול,
לה יהיה עונש מיוחד-
היא תשב בצד
ולא תשחק
עם אף אחד.
גם לאבא ואמא-שלא נתנו לי לצאת
ואמרו שהם שומרים עלי,
גם להם אפסוק מאסר,לא באמת
רק על תנאי.
כך כשאהיה שופט,
עלי איש לא יתלבט.
"כבודו" יקראו לי כולם
ויותר איש לא יעליב אותי
לעולם,לעולם לעולם.
חולון,2008

המורה/אריה רוקח

חביבים עלי מאד ערבי שבתות בחברותא. ערב כזה הוא תענוג אמיתי.פוגשים ידידים,אוכלים טוב, שותים לחיים ומגלים לפחות אחת לשבוע כי אנו איננו היחידים בעולם. יש חברים ויש אנשים שכף להיות איתם בקיצור תענוג שבת אמיתי. מחשבותיי על המורה ועל תהפוכות החיים עלו בעקבות ערב אחד עליו אני רוצה לספר. בערב זה,כמו ברבים אחרים, ישבה יחד חבורה של ידידים ותיקים אכלה ממיטב המטעמים של בעלת הבית. המסובים שיבחו בהנאה את המעדנים שהוגשו והנשים מיד החליפו מתכונים :"אז כדאי להוסיף בזיליקום קצוץ? " לאחר יושבים על קפה ועוגה. כמובן שגם העוגה זוכה לשבחים וגם כאן מתכונים מחליפים ידיים: "כמה ביצים צריך?" תוך כדי קפה ועוגה מגיע גם תור הילדים.אין ספק כי לאנשים הטובים היושבים סביב השולחן יש ילדים שניתן להתגאות בהם .האחד עורך דין מוצלח והשני מדען ,השלישית חוקרת ממצטיינת באוניברסיטה וכן הלאה. אשרנו שיש לנו ילדים כאלה . מה עוד? על מה עוד מדברים? חדשות השבוע, דברים העומדים ברומו של עולם .איזה מדינה? קשה להאמין שהתדרדרנו עד כדי כך.החינוך,הממשלה ,הבריאות ואפילו הצבא –הכל דורש תיקון. אין ספק ,הדברים נאמרים בכאב אמיתי. לאחר הניתוח החם והאוהב של כל בעיות המדינה ,הצגת הצלחות הילדים וחליפת המתכונים מגיע תור הנוסטלגיה.מסתבר שמרבית הנוכחים ילידי המקום ולמדו באותו בית ספר יסודי ,אותו בית ספר תיכון ולכולם זיכרונות דומים וקרובים ולכולם חוויות כמעט זהות. כרגיל במקרים כאלה מגיעים הזיכרונות על המורים. וכאן המקום להזהיר ולהתריע בפני מורינו-אם חשבתם שהעניין אתכם ובכם נגמר בחגיגת הסיום ובחלוקת תעודות, טעות בידכם. עוד עשרים ,שלושים שנה וחלקכם כבר אוכלים שור הבר ולוויתן בגן העדן של עובדי חינוך וזוכים ליהנות מזיו השכינה, תלמידיכם עדיין עוסקים בכם בלילות שבת ומנהלים דין ודברים בעניין מעלותיכם וחסרונתיכם. בהתמשך השיחה החלו לדבר על המורה .יתכן כי אני, אשר זה מקרוב באתי, התחלתי אותה בשאלי אם הכירו אותו. הדברים ששמעתי מדהימים ,מפתיעים והביאו אותי לידי צער גדול.מסתבר הוא היה מגוחך,עלוב,דיבר עברית גרועה , עורר צחוק ולעג והמוצלחים בחקיינות חיקו אותו מדבר בפה עקום ושפתיים משתלשלות "בכלל ידע עברית"? "אם אני לא יודעת פיזיקה זה בגללו". "הוא בטח היה עולה חדש".

עולה חדש? אני פגשתי אותו ולמדתי אצלו ששים שנה לפני ערב שבת זה עוד בשלוט הנציב העליון של הוד מלכותו ג'ורג' השישי.אני זוכר אותו,את המורה, כאיש זריז ונמרץ שכבר בכיתה ג' שמתי לב שאינו גבוה במיוחד.אדום פנים ומדבר במבטא הונגרי. גרנו אז בישוב מרוחק ,בשכונה שנקראה השכונה העברית ,בישוב שהיום אינו קיים יותר,ישוב מבודד בצפון ים המלח. מספר התלמידים בבית הספר היסודי-או כמו שנקרא אז-"עממי" של זרם העובדים היה כעשרים וחמישה ,אולי מעט יותר.בכל כיתה שנים עד ארבע התלמידים. בכל חדר היו שתיים שלוש כיתות,ומורה אחד לימד אותן כשהוא מלמד כיתה אחת ולאחרות נותן עבודה עצמית וכך עובר מאחת לשניה כשכל אחת לומדת איתו לסירוגין. זה דרש ממורה וירטואוזיות ומהתלמידים משמעת . כך היינו בייחוד כאשר המורה לימד אותנו.
המורה לימד אותי חשבון וידיעת הארץ אולי עוד משהו.הוא לימד אותנו אהבת ארץ ישראל והתפאר כי אין יישוב בארץ בו לא ביקר. כשאני חושב עליו עולות ממעמקי זכרוני תמונות -
תמונה אחת-אנו קבוצת תלמידים עומדים בבוקר וצופים בו בבואו. מביטים בו מגיע במכנסיים קצרים עד לברכיים וגרביים ארוכות מוחזקות בגומי, כמקובל אז מחזיק בידיו, כמורה כפרי,את ספריו, אנו בודקים את בפניו האדומים ומנסים לנחש "נתנה" או "לא נתנה" שכן זאת לדעת אם "נתנה" יהיה לנו יום רגוע עם המורה שבודאי יהיה לו מצב רוח טוב,ואילו אם "לא נתנה" אוי לנו ולנשמתנו. לא מזמן הזמין אותנו לחדרו לפגוש את רעייתו שהגיעה זה עתה מהונגריה ראינו אישה צנועה חייכנית שאינה דוברת עברית. בפי אני עדיין חש את חמצמצותה של הסוכרייה בה כובדתי.
תמונה אחרת,באחד מהטיולים ברחבי הארץ לעמק בית שאן לקבוץ מעוז חיים והחוויה של פגישה עם ילדי הקיבוץ בניהם אודי חמודי מהשיר הידוע שלרוע המזל שמעתי שנפל בשרותו. ועוד נזכרתי,לאחרונה בהיותי לרגל עניני בקרית טבעון עברתי ליד מקום נופלו של אלכסנדר זייד ואז ממעמקי הזיכרון ,שוב צץ המורה ,איתו ראיתי בפעם הראשונה את הפסל ופגשנו את אלמנתו של אלכסנדר זייד,אם הזיכרון אינו מטעה אותי שמה היה ברוריה, היא סיפרה לנו על בעלה וגבורתו.
הייתה לו שיטה לשמור על ערנות התלמידים , שיטת "עורו נרדמים "שלו- כאשר באמצע השיעור אחד מאתנו-לרוב אני, חולם בהקיץ,תוך כדי החלום הרוגע היה שם לב לשקט חשוד בכיתה,מתעורר ומגלה כי מורה השתיק את כולם "כדי לא להפריע לו לישון". הצחוק היה רב ולא נעלבנו.
תמונה נוספת,משפחתי ואני גרנו מחוץ לשכונה באזור של מפעל האשלג. מדי יום הייתי נוסע באופניי לשכונה לשחק ולהתרועע. יום אחד אני מגיע באופני לשערי השכונה,המורה עומד בשער ומחזיר אותי חזרה. מסתבר שמיום שנבחר למנהל בית הספר-הנהיג תקנות שונות, כמו זו שהתלמידים אינם יוצאים מהבית עד שעה ארבע אחרי הצהרים.עד אז צפוי הילד לנוח ולהכין שיעורים. החלטה גובתה בחפץ לב על ידי ההורים.המורה עצמו הסתובב בשכונה עד השעה היעודה על מנת לאכוף את התקנות.
היו גם דברים שאהבנו.דומני שזה היה בית הספר היחיד בארץ ואולי בעולם כולו שבחצרו היו מקלחות. בהפסקה הגדולה יצאנו פשטנו את הגופיות חלצנו סנדלים ונכנסנו במכנסי הספורט שלנו לים. כשיצאנו כעבור זמן קצר, גופנו היה לבן ומלוח. לשם כך עמדו בחצר המקלחות . התקלחנו, השמש הלוהטת ייבשה אותנו ואת בגדינו במהירות ונכנסנו יבשים ורעננים לכיתה. כל זה היה בהשגחת המורה שמן הסתם נהנה מהמחזה ,אך הקפיד שניכנס לכיתה בזמן.
הכיתות לא נסגרו מעולם,ומדי פעם בערבים ובשבתות יכולנו להיכנס לשם ולשחק מבלי שפגענו ,השחתנו בציוד שהיה שם.
ביום ראשון אחד שערורייה! על הלוח נמצא כתוב המורה תחיה חמורה גדולה ומנוולת דבר כזה עוד לא קרה. המורה תחיה, כסוציאליסטית מסורה טענה- "מילא חמור,אמנם צריך לכתוב אתון אבל לא זה החשוב ,איני נעלבת מחמור .החמור הוא יצור עמל ,אבל למה מנוולת?" אספו מחברות השוו כתבי יד והוחלט שזה הכתב שלי.נשבעתי באבות אבותיי ושאין זה אני. המורה לאחר שהקשיב לי בתשומת לב-האמין לי.וגם היום אחרי שנים אני מצהיר,רבותיי ידי לא הייתה במעל!
עוד תמונות נוספות עולות במוחי אך לא אכביר דברים,לא על הכבוד והיראה שזכה מהתלמידים.לא על ההערכה שזכה מההורים כולל הורי.
עברו שנים, מלחמת העצמאות הביאה בעקבותיה את המדינה אך גם את חורבן הישוב היהודי בצפון ים המלח .אנו פונינו כפליטים לעיר עולים גדולה והקשר עם המורה, שגם הוא עבר לשם ומשם לאחת מערי גוש דן, נחלש עד שנותק.ידוע לי שעבר טרגדיה קשה כאשר בנו הפעוט משוש חייו, שנולד לאחר קשיים רבים נהרג בתאונה ויתכן שהיו גם אירועים קשים אחרים.כל זה כנראה שהשפיע עליו .אני כשלעצמי אזכור אותו כפי שהיה בישוב בו חיינו: ה-מורה.

חביבים עלי מאד ערבי שבתות בחברותא. ערב כזה הוא תענוג אמיתי.פוגשים ידידים,אוכלים טוב, שותים לחיים ומגלים לפחות אחת לשבוע כי אנו איננו היחידים בעולם. יש חברים ויש אנשים שכף להיות איתם בקיצור תענוג שבת אמיתי. מחשבותיי על המורה ועל תהפוכות החיים עלו בעקבות ערב אחד עליו אני רוצה לספר. בערב זה,כמו ברבים אחרים, ישבה יחד חבורה של ידידים ותיקים אכלה ממיטב המטעמים של בעלת הבית. המסובים שיבחו בהנאה את המעדנים שהוגשו והנשים מיד החליפו מתכונים :"אז כדאי להוסיף בזיליקום קצוץ? " לאחר יושבים על קפה ועוגה. כמובן שגם העוגה זוכה לשבחים וגם כאן מתכונים מחליפים ידיים: "כמה ביצים צריך?" תוך כדי קפה ועוגה מגיע גם תור הילדים.אין ספק כי לאנשים הטובים היושבים סביב השולחן יש ילדים שניתן להתגאות בהם .האחד עורך דין מוצלח והשני מדען ,השלישית חוקרת ממצטיינת באוניברסיטה וכן הלאה. אשרנו שיש לנו ילדים כאלה . מה עוד? על מה עוד מדברים? חדשות השבוע, דברים העומדים ברומו של עולם .איזה מדינה? קשה להאמין שהתדרדרנו עד כדי כך.החינוך,הממשלה ,הבריאות ואפילו הצבא –הכל דורש תיקון. אין ספק ,הדברים נאמרים בכאב אמיתי. לאחר הניתוח החם והאוהב של כל בעיות המדינה ,הצגת הצלחות הילדים וחליפת המתכונים מגיע תור הנוסטלגיה.מסתבר שמרבית הנוכחים ילידי המקום ולמדו באותו בית ספר יסודי ,אותו בית ספר תיכון ולכולם זיכרונות דומים וקרובים ולכולם חוויות כמעט זהות. כרגיל במקרים כאלה מגיעים הזיכרונות על המורים. וכאן המקום להזהיר ולהתריע בפני מורינו-אם חשבתם שהעניין אתכם ובכם נגמר בחגיגת הסיום ובחלוקת תעודות, טעות בידכם. עוד עשרים ,שלושים שנה וחלקכם כבר אוכלים שור הבר ולוויתן בגן העדן של עובדי חינוך וזוכים ליהנות מזיו השכינה, תלמידיכם עדיין עוסקים בכם בלילות שבת ומנהלים דין ודברים בעניין מעלותיכם וחסרונתיכם. בהתמשך השיחה החלו לדבר על המורה .יתכן כי אני, אשר זה מקרוב באתי, התחלתי אותה בשאלי אם הכירו אותו. הדברים ששמעתי מדהימים ,מפתיעים והביאו אותי לידי צער גדול.מסתבר הוא היה מגוחך,עלוב,דיבר עברית גרועה , עורר צחוק ולעג והמוצלחים בחקיינות חיקו אותו מדבר בפה עקום ושפתיים משתלשלות "בכלל ידע עברית"? "אם אני לא יודעת פיזיקה זה בגללו". "הוא בטח היה עולה חדש".

עולה חדש? אני פגשתי אותו ולמדתי אצלו ששים שנה לפני ערב שבת זה עוד בשלוט הנציב העליון של הוד מלכותו ג'ורג' השישי.אני זוכר אותו,את המורה, כאיש זריז ונמרץ שכבר בכיתה ג' שמתי לב שאינו גבוה במיוחד.אדום פנים ומדבר במבטא הונגרי. גרנו אז בישוב מרוחק ,בשכונה שנקראה השכונה העברית ,בישוב שהיום אינו קיים יותר,ישוב מבודד בצפון ים המלח. מספר התלמידים בבית הספר היסודי-או כמו שנקרא אז-"עממי" של זרם העובדים היה כעשרים וחמישה ,אולי מעט יותר.בכל כיתה שנים עד ארבע התלמידים. בכל חדר היו שתיים שלוש כיתות,ומורה אחד לימד אותן כשהוא מלמד כיתה אחת ולאחרות נותן עבודה עצמית וכך עובר מאחת לשניה כשכל אחת לומדת איתו לסירוגין. זה דרש ממורה וירטואוזיות ומהתלמידים משמעת . כך היינו בייחוד כאשר המורה לימד אותנו.
המורה לימד אותי חשבון וידיעת הארץ אולי עוד משהו.הוא לימד אותנו אהבת ארץ ישראל והתפאר כי אין יישוב בארץ בו לא ביקר. כשאני חושב עליו עולות ממעמקי זכרוני תמונות -
תמונה אחת-אנו קבוצת תלמידים עומדים בבוקר וצופים בו בבואו. מביטים בו מגיע במכנסיים קצרים עד לברכיים וגרביים ארוכות מוחזקות בגומי, כמקובל אז מחזיק בידיו, כמורה כפרי,את ספריו, אנו בודקים את בפניו האדומים ומנסים לנחש "נתנה" או "לא נתנה" שכן זאת לדעת אם "נתנה" יהיה לנו יום רגוע עם המורה שבודאי יהיה לו מצב רוח טוב,ואילו אם "לא נתנה" אוי לנו ולנשמתנו. לא מזמן הזמין אותנו לחדרו לפגוש את רעייתו שהגיעה זה עתה מהונגריה ראינו אישה צנועה חייכנית שאינה דוברת עברית. בפי אני עדיין חש את חמצמצותה של הסוכרייה בה כובדתי.
תמונה אחרת,באחד מהטיולים ברחבי הארץ לעמק בית שאן לקבוץ מעוז חיים והחוויה של פגישה עם ילדי הקיבוץ בניהם אודי חמודי מהשיר הידוע שלרוע המזל שמעתי שנפל בשרותו. ועוד נזכרתי,לאחרונה בהיותי לרגל עניני בקרית טבעון עברתי ליד מקום נופלו של אלכסנדר זייד ואז ממעמקי הזיכרון ,שוב צץ המורה ,איתו ראיתי בפעם הראשונה את הפסל ופגשנו את אלמנתו של אלכסנדר זייד,אם הזיכרון אינו מטעה אותי שמה היה ברוריה, היא סיפרה לנו על בעלה וגבורתו.
הייתה לו שיטה לשמור על ערנות התלמידים , שיטת "עורו נרדמים "שלו- כאשר באמצע השיעור אחד מאתנו-לרוב אני, חולם בהקיץ,תוך כדי החלום הרוגע היה שם לב לשקט חשוד בכיתה,מתעורר ומגלה כי מורה השתיק את כולם "כדי לא להפריע לו לישון". הצחוק היה רב ולא נעלבנו.
תמונה נוספת,משפחתי ואני גרנו מחוץ לשכונה באזור של מפעל האשלג. מדי יום הייתי נוסע באופניי לשכונה לשחק ולהתרועע. יום אחד אני מגיע באופני לשערי השכונה,המורה עומד בשער ומחזיר אותי חזרה. מסתבר שמיום שנבחר למנהל בית הספר-הנהיג תקנות שונות, כמו זו שהתלמידים אינם יוצאים מהבית עד שעה ארבע אחרי הצהרים.עד אז צפוי הילד לנוח ולהכין שיעורים. החלטה גובתה בחפץ לב על ידי ההורים.המורה עצמו הסתובב בשכונה עד השעה היעודה על מנת לאכוף את התקנות.
היו גם דברים שאהבנו.דומני שזה היה בית הספר היחיד בארץ ואולי בעולם כולו שבחצרו היו מקלחות. בהפסקה הגדולה יצאנו פשטנו את הגופיות חלצנו סנדלים ונכנסנו במכנסי הספורט שלנו לים. כשיצאנו כעבור זמן קצר, גופנו היה לבן ומלוח. לשם כך עמדו בחצר המקלחות . התקלחנו, השמש הלוהטת ייבשה אותנו ואת בגדינו במהירות ונכנסנו יבשים ורעננים לכיתה. כל זה היה בהשגחת המורה שמן הסתם נהנה מהמחזה ,אך הקפיד שניכנס לכיתה בזמן.
הכיתות לא נסגרו מעולם,ומדי פעם בערבים ובשבתות יכולנו להיכנס לשם ולשחק מבלי שפגענו ,השחתנו בציוד שהיה שם.
ביום ראשון אחד שערורייה! על הלוח נמצא כתוב המורה תחיה חמורה גדולה ומנוולת דבר כזה עוד לא קרה. המורה תחיה, כסוציאליסטית מסורה טענה- "מילא חמור,אמנם צריך לכתוב אתון אבל לא זה החשוב ,איני נעלבת מחמור .החמור הוא יצור עמל ,אבל למה מנוולת?" אספו מחברות השוו כתבי יד והוחלט שזה הכתב שלי.נשבעתי באבות אבותיי ושאין זה אני. המורה לאחר שהקשיב לי בתשומת לב-האמין לי.וגם היום אחרי שנים אני מצהיר,רבותיי ידי לא הייתה במעל!
עוד תמונות נוספות עולות במוחי אך לא אכביר דברים,לא על הכבוד והיראה שזכה מהתלמידים.לא על ההערכה שזכה מההורים כולל הורי.
עברו שנים, מלחמת העצמאות הביאה בעקבותיה את המדינה אך גם את חורבן הישוב היהודי בצפון ים המלח .אנו פונינו כפליטים לעיר עולים גדולה והקשר עם המורה, שגם הוא עבר לשם ומשם לאחת מערי גוש דן, נחלש עד שנותק.ידוע לי שעבר טרגדיה קשה כאשר בנו הפעוט משוש חייו, שנולד לאחר קשיים רבים נהרג בתאונה ויתכן שהיו גם אירועים קשים אחרים.כל זה כנראה שהשפיע עליו .אני כשלעצמי אזכור אותו כפי שהיה בישוב בו חיינו: ה-מורה.

אשרי היקירה

אשרי היקירה
שאת כל יצירותיי אוגרת.
אשרי היקירה
שאינה דוחה או בוררת.

היקירה-כמה טוב שאת קיימת.
היקירה-לך יאה התהילה.
היקירה -לעולם אינך מסרבת.
היקירה-את תמיד מכילה.

לכן אהלל ואומר שירה
לנגר שיצר את המגרה.

חולון,חורף 2009