עיוות משמיע פחדים

הרוח גועשת ועולה,
המלים חזקות תקיפות

מלים מעוררות חלחלה
מעוררות אמיתות זרות.
מה שהיה לא יהיה

כך חוזר הוא ושונה
קשיחות וכוח יחווה
כל מאיים וצואה.
צמרמורת קשה אופפת,

עיוות משמיע פחדים
שכאילו לעוצמה שואפת,
אך היא מפזרת צללים.
מסביב הומה הסהר
והצלב אף הוא כועס,
לפוער פיו כנער
ואדם בעצמו מואס.


האדם כולו בפחד
בעצמו מטמין גופו,
ואחיו עימו ביחד
דואבים גם הם איתו.

שפתיו נפסקות בלי אומר
וקול זעקה חדה ישמיע,
על התקווה הן הוא חומר,
ושלום אצלו,האם יופיע?