רצתי הביתה אימא,תני לי את החולצות שלי לגהץ,מחר אני חוזרת לפנימייה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
איזה יום,אני מטיילת ברחובות העיירה שלנו.אף אחד לא מבין מדוע פתאום חזרתי,כך באמצע שנת הלימודים ובאמצע השבוע ולא בחופש וזאת אחרי שממש נלחמתי כדי ללכת לפנימייה . לאן שאני פונה אנשים מחייכים אלי ,אומרים לי ששמחים לראות אותי אבל עדיין אני חשה את התמיהה ואת השאלה,מה בעצם היא עושה פה? מדוע חזרה? בעירה שלנו כולם מכירים את כולם.
ל העיירה יודעת מה קורה במטבח ובחדר השינה של כל אחד ואחת,ועל כן הסיפור שלי,המריבות בבית,הבכי שלי, הבריחות והתביעה הרועשת והדורשת ללכת לפנימייה היו מפורסמות. כולם ליוו את הליכתי לפנימייה בברכת הצלחה ובמידה לא קטנה אף בקנאה.כי נודע לכל עד כמה הייתי טובה בלימודים וניבאו לי עתיד מוצלח.
המרכז. איך פעם חשבתי שזה המקום המגעיל ביותר בעולם, מוזנח,לא נקי ,אנשים בבגדים מהוהים יושבים בשמש ללא מעש. היום עם חום האנשים,ואיך שהם מקבלים אותי , המרכז נראה לי מקום אוהב ואהוב.יום שמש חורפי קר ,רוח חזקה נושבת, שמיים המתקדרים מבשרים גשם זלעפות, האנשים מתרוצצים וממהרים כדי לא להיתפס בגשם.אני, לא ממהרת לשום מקום,לאן
למהר,ולמה? באמת למה חזרתי? הרי ביקשו ממני להישאר,ביקשו סליחה, ואני הרי כבר גברתי על הכול. מדוע לא יכולתי יותר להישאר? להישאר ולהתבונן בפרצופיהם של בני ובעיקר בנות הכיתה,ולדעת שניצחתי,אמנם בעזרת תומר, אבל בכל זאת ניצחתי. איך אמר עלי רכז הפנימייה "היא לא מסוגלת לסלוח ולא להתרכך". גם הרב חנניה שאליו לקחו אותי ההורים אמר כשהוא מחייך אלי בחיבה,"היא כמו עם ישראל, קשת עורף והקדוש ברוך הוא אוהב אותה. להפתעתי הרבה הוא הרגיע את הורי ואמר כי עוד ישבעו ממני נחת .
אני זוכרת שהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי בעיירה ,לא היו לי שום בעיות. כל השנים הלך לי כל כך יפה,כל המורים שיבחו אותי מאד.ניבאו לי גדולות ונצורות, גם בחברה היה לי טוב, הייתי אהובה ומקובלת וככל שבגרתי אמרו עלי שאני יפה וחתיכה, אך גם קבלתי הערכה רבה על כך שהייתי תלמידה מצטיינת ופעילה בחברה. בבית היה פחות טוב. ההורים כל הזמן רבו בינהם.
אבא היה מאד דתי מאד ואני חשבתי אותו ל"פרימיטיבי",ואמא שאותה אני מאד אוהבת הייתה פחות. על רקע זה ולא רק, היו כל הזמן מריבות. לא שזה הפריע לי ללמוד או להכין שעורים,הלימודים היו קלים מאד ואני קבלתי בבחינות תמיד טוב מאד בלי להתאמץ ובלי לשנן.
אבל לא יכולתי לשבת בבית בשקט לחשוב ולדמיין מה אעשה בעתיד. לראות עצמי כרופאה המטפלת באנשים סובלים וחולים. נהגתי לצאת החוצה לשבת בגן שליד המרכז ושם לחלום, ואף אחד לא הפריע. אבא לא אהב את הרעיון שאני כל כך הרבה זמן יושבת בגן, מה אנשים יחשב עלי וכל הזמן דרש ממני, תהיי בבית,תכיני שעורים,למרות השבחים של בית הספר, תעזרי לאימא
עם אחיך הקטן .יום אחד שמעתי משולמית שאחיה למד אתי בכיתה, על הפנימייה ,לא פנימייה מסוימת אבל פנימייה. הרעיון מצא חן בעיני, שם לא אשמע את הצעקות של אבא ולא את התחינות והבכי של אימא ולא הנדנוד של האחים הקטנים. שם אלמד כמו שאני אוהבת לא בכיתה חלשה כמו בבית ספר שלנו אלא בכיתה טובה עם תלמידים חכמים ואקבל בגרות טובה ואוכל ללמוד באוניברסיטה ולהיות רופאה כמו שחלמתי כל הזמן.הרעיון פנימייה-מצא חן בעיני איזה כיף יהיה לי שם .
כשהעלתי את הרעיון בפני ההורים-התגובה הייתה צפויה . אימא פרצה בבכי,ילדה שלי ,כפרה שלי את עוזבת אותי,מה אעשה בלעדייך, מה שלא אמרה ידעתי-תשאירי אותי בלעדייך עם אבא שלך.אבא פרץ בצעקות ,לא יקום ולא יהיה,שם תלכי לתרבות רעה.אפילו אמר את המילה המפורשת-תהיי לזונה,הוא ניסה לסגור אותי בבית,אני הצלחתי לברוח.לא אתעכב על המהומות,הצעקות ,הבריחות מהבית ולינה אצל חברות,והכול לאוזני ועיני העיירה כולה. עד שאבא המיואש לקח אותי לרב חנניה. הרב הביט בי בעיניו הטובות, שאל אותי מספר שאלות ואמר לאבא הנדהם,אדון כהן, אין לך מה לפחד, הילדה הזאת עקשנית וקשת עורף וכמו שאתה לא יכול עליה ,אף גבר לא יוכל עליה,יש לה לב טהור והיא תלמד אם ירצה השם,להיות רופאה ותעזור לדכים ונדכאים,אדון כהן תן לה ללכת לפנימייה.
אבא נכנע, את כל הסידורים עשיתי בעצמי,נסעתי לעלית הנוער בבאר שבע . נרשמתי ,נבחנתי ונשלחתי לפנימיית "כרמים" ליד ירושלים. סוף סוף כך חשבתי , הגשמתי את חלומי – מכאן לצבא ואחר כך לאוניברסיטה,כך חשבתי.
הכניסה הבטיחה טובות המקום ירוק ,מטופח, החדר אליו הוכנסתי בו אשהה עם חברי לכיתה ולקבוצה היה נעים היו בחדר עוד שלוש בנות. אם הבית קיבלה אותי בחום,נתנה לי מיטה ,כלי
מיטה וכל מה שדרוש. גם מנהלת בית הספר,שהציגה אותי בפני מחנכת הכיתה וכן היועץ כולם קיבלו אותי במאור פנים. הרגשתי בשמיים חייכתי לעצמי,כמה טוב שבאתי לפנימייה. חזרתי לחדר וישבתי על המיטה. לחדר נכנסו הילדים שאיתם אהיה בכיתה ובקבוצה , הם נראו ילדים על הכיפק,אחד אחד. בינהם בלטה ילדה גבוהת קומה ,מפותחת בעלת שיער שחור מתולתל ,נאה
מאד שנגשה הסתכלה לי בעיניים ,לחצה יד נעים מאד אני צילה,לחצתי את ידה הייתה לה לחיצה חזקה כמו של בן ,כנראה שהיא מין מלכת כיתה כזאת חכמה ונחשבת כמו שאני הייתי בבית הספר בעיירה שלי. הילדים יצאו ואני נשארתי עם שכנותי לחדר,שירה אודליה ונטלי. משלושתם נטלי מצאה חן בעיני, היא הייתה קטנה, שחרחורת עם עיניים צוחקות,היא הייתה שכנה
שלי,כלומר מעיירה סמוכה לעיירה שלי .ישבנו חצי לילה על מיטה שלי והתלחשנו על מנת לא להפריע לשנתן של האחרות ,ספרנו אחת לשנייה על הבית, על החברים ,על המאבק ללכת לפנימייה,על הבנים בעיירה שלי וגם בשלה היו לנו מכרים משותפים ומחשבות דומות היה בנינו הרבה מהמשותף.נדמה היה לי שאני רוכשת לעצמי חברת נפש.
הקשיים הופיעו למחרת,כבר בשיעור הראשון,לאחר הקימה,סידור מיטה וארוחת בוקר .הכול היה טוב ונעים ולא בישר את אשר עתיד לקרות. נכנסנו לכיתה לשיעור היסטוריה עם מורה צעיר וחתיך.לאחר קריאת השמות ואיחולי ברוכה הבאה לי.החל השיעור . המורה ציטט את אגוסטוס קיסר רומא שאמר שהוא היה מעדיף להיות כלב בחצרו של הורדוס מאשר להיות בנו,ושאל לפשר הציטטה. איש לא הרים את היד. אני שאהבתי היסטוריה קראתי על יחסי הורדוס עם הרומאים. הרמתי אצבע ונתתי תשובה מקיפה מאד,ספרתי על הפחדים של הורדוס על אכזריותו ורצחנותו כלפי בני עמו וגם כלפי בני משפחתו כולל אשתו החשמונאית ובניה שגם היו בניו. המורה התבונן,חייך בהערכה וציין שהתשובה הייתה מעל ומעבר לנדרש. כנראה שחייכתי,כאשר המורה פנה לספר וחזר לשולחן שלו ,אז שמעתי מאחורי מה שנשמע לי מעין לחישת נחש-ראיתם איזה
גאוותנית? רק באה כבר פותחת את הפה. הבטתי לאחור ונתקלתי במבט קשה ועוין של צילה.
המבט הזה העוין נמשך. לא הבנתי מדוע.השעורים הבאים, היו מעניינים השתדלתי לא להתבלט אך כנראה שהמורים שוחחו עלי בהפסקות ובכל השעורים נתבקשתי לענות ולהשתתף וכנראה שעשיתי זאת טוב כי המורים לא הפסיקו לשבח אותי. וכשם שנמשכו השבחים כן,נמשכו לחישות הנחש סביבי מצילה לבנות אחרות וחזרה.
כשהלכנו לארוחת צהרים הצטרפתי לחבורת הבנות ,ופניתי לצילה על מנת להבין מה הבעיה,צילה התבוננה בי במבטה הקשה וסיננה –פוסטמה גאוותנית שכמותך, אל תדברי אתי.מימי לא דברו אלי כך.נדהמתי ולא ידעתי מה לענות,והיא הוסיפה,אל תחשבי שרק אני לא אדבר איתך,חנפנית אחת,מלקקת למורים!
הופה ,מה זה צריך להיות? אמרו עלי כבר המון דברים, אך איש לא האשים אותי בחנפנות.להיפך אם כבר אז ראו אותי כחצופה ומורדת. כשהתיישבתי לאכול בשולחן איתן. הבנות קמו והשאירו אותי לבד.מאוחר יותר ישבו לידי תלמידים מהתיכון,אך לא מהכיתה שלי.
כך זה התחיל!
מאותו יום נשמעה סביבי המילה "חרם". הבנות בכיתה ואליהם הצטרפו הבנים לא הסתכלו עלי ,לא התייחסו,אני הייתי אויר לא הייתי קימת. אני רואה מול עיני את העיניים החלולות החולפות ועוברות בעדי ולא מסתכלות עלי, העוינות המכאיבה המשתקפת מעיני כל אחד ואחת מתלמידי הכיתה. כשאני פונה לאחד הבנים ,המבט שלו מביע תיעוב ולפעמים מלווה ביריקות,כאילו אני
חתיכת סמרטוט. וכך אני הפכתי מילדה מוצלחת ואהובה לסמרטוט לאשפה,לזבל. מה בדיוק עשיתי? ,עניתי לעניין למורים על שאלות שנשאלתי. כמו שאמרה לי אחת הבנות מכיתה י"ב, אל תיקחי ללב,הן מקנאות בך שאת כל כך חכמה ויפה. יופי! שלא אקח ללב, מה איכפת לי שהן מקנאות. זה לא עושה לי טוב,אני בודדה ומתהלכת כל הזמן לבד. חוששת לדבר עם המורים כדי
שזה לא יחזק את דימוי החנפנית שלי וגם מתלמידי כיתות אחרות אני חוששת,אינני יודעת איך יגיבו. אני נמצאת בחלל שחור וענקי. בחשכה זו אני זוחלת ומנסה להגיע לאיזה מקום ,אני מגששת את דרכי ולא מצליחה. לא מבינה כיצד נכנסתי לחור שחור זה ועוד פחות כיצד אני אמורה לצאת. תחושת האפסות וחוסר ערך הולכת ומתחזקת אצלי. יום אחד נשארתי לבד בחדר
עם נטלי, התבוננתי בה ושאלתי אותה כשקולי נשבר לבכי:נטלי,מה עשיתי לך?למה את מחרימה אותי? למה את לא מדברת אתי? מה עשיתי לכם? נטלי התבוננה בעיניים נוטות לדמוע–לא זה לא פיר, היא אמרה, אני יודעת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך כי גם אותי יחרימו. באותו רגע נכנסה אודליה התבוננה במבט קשה וזועף, נטלי ,את מדברת איתה עם השוויצרית הזאת. מה פתאום? הזדרזה נטלי, היא ניסתה לדבר אתי ואני לא מסכימה ,אני לא מדברת עם שוויצריות.
שתיהן יצאו ואני שוב נשארתי לבדי.
כשהייתי נוסעת לשבת אחת לשבועיים הביתה לא ספרתי כלום. איש לא ידע בבית מה קורה אתי , תודה ,הכול בסדר,כן אני לומדת ,מתקדמת ברוך השם ,אין טענות.לא אני נראית בסדר,עצובה? מה פתאום סתם את מדמיינת.אני שחקנית לא רעה.
לא פעם אני שואלת את עצמי מדוע לא קמתי והסתלקתי? למה נשארתי בחור השחור הזה ונתתי לצחוק עלי לבזות אותי? להפוך אותי לזבל? עד עכשיו איני מבינה. אולי כמו שאמר הרב חנניה,ילדה עקשנית אי אפשר עליה,ואני לא אתן לצילה וחברותיה לגרום לי לעזוב ובכך לתת לה את הסיפוק. אולי סתם התביישתי לחזור עם הזנב בין הרגליים,אחרי הרעש שעשיתי מכל מקום
נשארתי .
בשלב מסוים המורים חשו במה שקורה וניסו לדבר אתי ולהבין את סיבת החרם.סירבתי לשתף פעולה אחרי הכול גם אני לא הבנתי את החרם הזה.. היועץ דוב ניסה להבין קרא למספר בנות וניסה לפצח את החרם-ונכשל, הרגשתי שהוא אכן מצטער על כל מה קורה לי-אבל זה לא עזר. הבנות והבנים שניסה לדבר איתם לא ידעו ממש להסביר לו מדוע הם לא מדברים אתי והמציאו סיבות מן מהדמיון שלהם.כבר שמעתי שנוסף לכך שאני גאוותנית ,אני מלשינה –לא ידעתי למי ועל מי,אני גונבת בנים מחברות שלהם ומה לא. כבר חשבתי שהשנה לפחות תמשך בסבל הזה.
בלימודים הלך לי לא רע,קבלתי ציונים טובים וידעתי שהם מובילים אותי למטרה.יתכן שזו אחת הסיבות שחיזקו אותי לא לעזוב בנוסף לרצוני שלא לשמח את צילה וכל האחרים. המשכתי בחור השחור ,השתמטתי מתשובות לבנות בכיתות גבוהות יותר,משהו כמו –תגידי את סתומה? סובלת סובלת ונשארת. לא עניתי ,יש לי מספיק עם תלמידי כתתי לא רציתי להתחיל גם עם בנות
מכיתות אחרות.היה לי ברור שאמשיך בחושך עד סוף השנה –לפחות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
איזה יום,אני מטיילת ברחובות העיירה שלנו.אף אחד לא מבין מדוע פתאום חזרתי,כך באמצע שנת הלימודים ובאמצע השבוע ולא בחופש וזאת אחרי שממש נלחמתי כדי ללכת לפנימייה . לאן שאני פונה אנשים מחייכים אלי ,אומרים לי ששמחים לראות אותי אבל עדיין אני חשה את התמיהה ואת השאלה,מה בעצם היא עושה פה? מדוע חזרה? בעירה שלנו כולם מכירים את כולם.
ל העיירה יודעת מה קורה במטבח ובחדר השינה של כל אחד ואחת,ועל כן הסיפור שלי,המריבות בבית,הבכי שלי, הבריחות והתביעה הרועשת והדורשת ללכת לפנימייה היו מפורסמות. כולם ליוו את הליכתי לפנימייה בברכת הצלחה ובמידה לא קטנה אף בקנאה.כי נודע לכל עד כמה הייתי טובה בלימודים וניבאו לי עתיד מוצלח.
המרכז. איך פעם חשבתי שזה המקום המגעיל ביותר בעולם, מוזנח,לא נקי ,אנשים בבגדים מהוהים יושבים בשמש ללא מעש. היום עם חום האנשים,ואיך שהם מקבלים אותי , המרכז נראה לי מקום אוהב ואהוב.יום שמש חורפי קר ,רוח חזקה נושבת, שמיים המתקדרים מבשרים גשם זלעפות, האנשים מתרוצצים וממהרים כדי לא להיתפס בגשם.אני, לא ממהרת לשום מקום,לאן
למהר,ולמה? באמת למה חזרתי? הרי ביקשו ממני להישאר,ביקשו סליחה, ואני הרי כבר גברתי על הכול. מדוע לא יכולתי יותר להישאר? להישאר ולהתבונן בפרצופיהם של בני ובעיקר בנות הכיתה,ולדעת שניצחתי,אמנם בעזרת תומר, אבל בכל זאת ניצחתי. איך אמר עלי רכז הפנימייה "היא לא מסוגלת לסלוח ולא להתרכך". גם הרב חנניה שאליו לקחו אותי ההורים אמר כשהוא מחייך אלי בחיבה,"היא כמו עם ישראל, קשת עורף והקדוש ברוך הוא אוהב אותה. להפתעתי הרבה הוא הרגיע את הורי ואמר כי עוד ישבעו ממני נחת .
אני זוכרת שהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי בעיירה ,לא היו לי שום בעיות. כל השנים הלך לי כל כך יפה,כל המורים שיבחו אותי מאד.ניבאו לי גדולות ונצורות, גם בחברה היה לי טוב, הייתי אהובה ומקובלת וככל שבגרתי אמרו עלי שאני יפה וחתיכה, אך גם קבלתי הערכה רבה על כך שהייתי תלמידה מצטיינת ופעילה בחברה. בבית היה פחות טוב. ההורים כל הזמן רבו בינהם.
אבא היה מאד דתי מאד ואני חשבתי אותו ל"פרימיטיבי",ואמא שאותה אני מאד אוהבת הייתה פחות. על רקע זה ולא רק, היו כל הזמן מריבות. לא שזה הפריע לי ללמוד או להכין שעורים,הלימודים היו קלים מאד ואני קבלתי בבחינות תמיד טוב מאד בלי להתאמץ ובלי לשנן.
אבל לא יכולתי לשבת בבית בשקט לחשוב ולדמיין מה אעשה בעתיד. לראות עצמי כרופאה המטפלת באנשים סובלים וחולים. נהגתי לצאת החוצה לשבת בגן שליד המרכז ושם לחלום, ואף אחד לא הפריע. אבא לא אהב את הרעיון שאני כל כך הרבה זמן יושבת בגן, מה אנשים יחשב עלי וכל הזמן דרש ממני, תהיי בבית,תכיני שעורים,למרות השבחים של בית הספר, תעזרי לאימא
עם אחיך הקטן .יום אחד שמעתי משולמית שאחיה למד אתי בכיתה, על הפנימייה ,לא פנימייה מסוימת אבל פנימייה. הרעיון מצא חן בעיני, שם לא אשמע את הצעקות של אבא ולא את התחינות והבכי של אימא ולא הנדנוד של האחים הקטנים. שם אלמד כמו שאני אוהבת לא בכיתה חלשה כמו בבית ספר שלנו אלא בכיתה טובה עם תלמידים חכמים ואקבל בגרות טובה ואוכל ללמוד באוניברסיטה ולהיות רופאה כמו שחלמתי כל הזמן.הרעיון פנימייה-מצא חן בעיני איזה כיף יהיה לי שם .
כשהעלתי את הרעיון בפני ההורים-התגובה הייתה צפויה . אימא פרצה בבכי,ילדה שלי ,כפרה שלי את עוזבת אותי,מה אעשה בלעדייך, מה שלא אמרה ידעתי-תשאירי אותי בלעדייך עם אבא שלך.אבא פרץ בצעקות ,לא יקום ולא יהיה,שם תלכי לתרבות רעה.אפילו אמר את המילה המפורשת-תהיי לזונה,הוא ניסה לסגור אותי בבית,אני הצלחתי לברוח.לא אתעכב על המהומות,הצעקות ,הבריחות מהבית ולינה אצל חברות,והכול לאוזני ועיני העיירה כולה. עד שאבא המיואש לקח אותי לרב חנניה. הרב הביט בי בעיניו הטובות, שאל אותי מספר שאלות ואמר לאבא הנדהם,אדון כהן, אין לך מה לפחד, הילדה הזאת עקשנית וקשת עורף וכמו שאתה לא יכול עליה ,אף גבר לא יוכל עליה,יש לה לב טהור והיא תלמד אם ירצה השם,להיות רופאה ותעזור לדכים ונדכאים,אדון כהן תן לה ללכת לפנימייה.
אבא נכנע, את כל הסידורים עשיתי בעצמי,נסעתי לעלית הנוער בבאר שבע . נרשמתי ,נבחנתי ונשלחתי לפנימיית "כרמים" ליד ירושלים. סוף סוף כך חשבתי , הגשמתי את חלומי – מכאן לצבא ואחר כך לאוניברסיטה,כך חשבתי.
הכניסה הבטיחה טובות המקום ירוק ,מטופח, החדר אליו הוכנסתי בו אשהה עם חברי לכיתה ולקבוצה היה נעים היו בחדר עוד שלוש בנות. אם הבית קיבלה אותי בחום,נתנה לי מיטה ,כלי
מיטה וכל מה שדרוש. גם מנהלת בית הספר,שהציגה אותי בפני מחנכת הכיתה וכן היועץ כולם קיבלו אותי במאור פנים. הרגשתי בשמיים חייכתי לעצמי,כמה טוב שבאתי לפנימייה. חזרתי לחדר וישבתי על המיטה. לחדר נכנסו הילדים שאיתם אהיה בכיתה ובקבוצה , הם נראו ילדים על הכיפק,אחד אחד. בינהם בלטה ילדה גבוהת קומה ,מפותחת בעלת שיער שחור מתולתל ,נאה
מאד שנגשה הסתכלה לי בעיניים ,לחצה יד נעים מאד אני צילה,לחצתי את ידה הייתה לה לחיצה חזקה כמו של בן ,כנראה שהיא מין מלכת כיתה כזאת חכמה ונחשבת כמו שאני הייתי בבית הספר בעיירה שלי. הילדים יצאו ואני נשארתי עם שכנותי לחדר,שירה אודליה ונטלי. משלושתם נטלי מצאה חן בעיני, היא הייתה קטנה, שחרחורת עם עיניים צוחקות,היא הייתה שכנה
שלי,כלומר מעיירה סמוכה לעיירה שלי .ישבנו חצי לילה על מיטה שלי והתלחשנו על מנת לא להפריע לשנתן של האחרות ,ספרנו אחת לשנייה על הבית, על החברים ,על המאבק ללכת לפנימייה,על הבנים בעיירה שלי וגם בשלה היו לנו מכרים משותפים ומחשבות דומות היה בנינו הרבה מהמשותף.נדמה היה לי שאני רוכשת לעצמי חברת נפש.
הקשיים הופיעו למחרת,כבר בשיעור הראשון,לאחר הקימה,סידור מיטה וארוחת בוקר .הכול היה טוב ונעים ולא בישר את אשר עתיד לקרות. נכנסנו לכיתה לשיעור היסטוריה עם מורה צעיר וחתיך.לאחר קריאת השמות ואיחולי ברוכה הבאה לי.החל השיעור . המורה ציטט את אגוסטוס קיסר רומא שאמר שהוא היה מעדיף להיות כלב בחצרו של הורדוס מאשר להיות בנו,ושאל לפשר הציטטה. איש לא הרים את היד. אני שאהבתי היסטוריה קראתי על יחסי הורדוס עם הרומאים. הרמתי אצבע ונתתי תשובה מקיפה מאד,ספרתי על הפחדים של הורדוס על אכזריותו ורצחנותו כלפי בני עמו וגם כלפי בני משפחתו כולל אשתו החשמונאית ובניה שגם היו בניו. המורה התבונן,חייך בהערכה וציין שהתשובה הייתה מעל ומעבר לנדרש. כנראה שחייכתי,כאשר המורה פנה לספר וחזר לשולחן שלו ,אז שמעתי מאחורי מה שנשמע לי מעין לחישת נחש-ראיתם איזה
גאוותנית? רק באה כבר פותחת את הפה. הבטתי לאחור ונתקלתי במבט קשה ועוין של צילה.
המבט הזה העוין נמשך. לא הבנתי מדוע.השעורים הבאים, היו מעניינים השתדלתי לא להתבלט אך כנראה שהמורים שוחחו עלי בהפסקות ובכל השעורים נתבקשתי לענות ולהשתתף וכנראה שעשיתי זאת טוב כי המורים לא הפסיקו לשבח אותי. וכשם שנמשכו השבחים כן,נמשכו לחישות הנחש סביבי מצילה לבנות אחרות וחזרה.
כשהלכנו לארוחת צהרים הצטרפתי לחבורת הבנות ,ופניתי לצילה על מנת להבין מה הבעיה,צילה התבוננה בי במבטה הקשה וסיננה –פוסטמה גאוותנית שכמותך, אל תדברי אתי.מימי לא דברו אלי כך.נדהמתי ולא ידעתי מה לענות,והיא הוסיפה,אל תחשבי שרק אני לא אדבר איתך,חנפנית אחת,מלקקת למורים!
הופה ,מה זה צריך להיות? אמרו עלי כבר המון דברים, אך איש לא האשים אותי בחנפנות.להיפך אם כבר אז ראו אותי כחצופה ומורדת. כשהתיישבתי לאכול בשולחן איתן. הבנות קמו והשאירו אותי לבד.מאוחר יותר ישבו לידי תלמידים מהתיכון,אך לא מהכיתה שלי.
כך זה התחיל!
מאותו יום נשמעה סביבי המילה "חרם". הבנות בכיתה ואליהם הצטרפו הבנים לא הסתכלו עלי ,לא התייחסו,אני הייתי אויר לא הייתי קימת. אני רואה מול עיני את העיניים החלולות החולפות ועוברות בעדי ולא מסתכלות עלי, העוינות המכאיבה המשתקפת מעיני כל אחד ואחת מתלמידי הכיתה. כשאני פונה לאחד הבנים ,המבט שלו מביע תיעוב ולפעמים מלווה ביריקות,כאילו אני
חתיכת סמרטוט. וכך אני הפכתי מילדה מוצלחת ואהובה לסמרטוט לאשפה,לזבל. מה בדיוק עשיתי? ,עניתי לעניין למורים על שאלות שנשאלתי. כמו שאמרה לי אחת הבנות מכיתה י"ב, אל תיקחי ללב,הן מקנאות בך שאת כל כך חכמה ויפה. יופי! שלא אקח ללב, מה איכפת לי שהן מקנאות. זה לא עושה לי טוב,אני בודדה ומתהלכת כל הזמן לבד. חוששת לדבר עם המורים כדי
שזה לא יחזק את דימוי החנפנית שלי וגם מתלמידי כיתות אחרות אני חוששת,אינני יודעת איך יגיבו. אני נמצאת בחלל שחור וענקי. בחשכה זו אני זוחלת ומנסה להגיע לאיזה מקום ,אני מגששת את דרכי ולא מצליחה. לא מבינה כיצד נכנסתי לחור שחור זה ועוד פחות כיצד אני אמורה לצאת. תחושת האפסות וחוסר ערך הולכת ומתחזקת אצלי. יום אחד נשארתי לבד בחדר
עם נטלי, התבוננתי בה ושאלתי אותה כשקולי נשבר לבכי:נטלי,מה עשיתי לך?למה את מחרימה אותי? למה את לא מדברת אתי? מה עשיתי לכם? נטלי התבוננה בעיניים נוטות לדמוע–לא זה לא פיר, היא אמרה, אני יודעת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך כי גם אותי יחרימו. באותו רגע נכנסה אודליה התבוננה במבט קשה וזועף, נטלי ,את מדברת איתה עם השוויצרית הזאת. מה פתאום? הזדרזה נטלי, היא ניסתה לדבר אתי ואני לא מסכימה ,אני לא מדברת עם שוויצריות.
שתיהן יצאו ואני שוב נשארתי לבדי.
כשהייתי נוסעת לשבת אחת לשבועיים הביתה לא ספרתי כלום. איש לא ידע בבית מה קורה אתי , תודה ,הכול בסדר,כן אני לומדת ,מתקדמת ברוך השם ,אין טענות.לא אני נראית בסדר,עצובה? מה פתאום סתם את מדמיינת.אני שחקנית לא רעה.
לא פעם אני שואלת את עצמי מדוע לא קמתי והסתלקתי? למה נשארתי בחור השחור הזה ונתתי לצחוק עלי לבזות אותי? להפוך אותי לזבל? עד עכשיו איני מבינה. אולי כמו שאמר הרב חנניה,ילדה עקשנית אי אפשר עליה,ואני לא אתן לצילה וחברותיה לגרום לי לעזוב ובכך לתת לה את הסיפוק. אולי סתם התביישתי לחזור עם הזנב בין הרגליים,אחרי הרעש שעשיתי מכל מקום
נשארתי .
בשלב מסוים המורים חשו במה שקורה וניסו לדבר אתי ולהבין את סיבת החרם.סירבתי לשתף פעולה אחרי הכול גם אני לא הבנתי את החרם הזה.. היועץ דוב ניסה להבין קרא למספר בנות וניסה לפצח את החרם-ונכשל, הרגשתי שהוא אכן מצטער על כל מה קורה לי-אבל זה לא עזר. הבנות והבנים שניסה לדבר איתם לא ידעו ממש להסביר לו מדוע הם לא מדברים אתי והמציאו סיבות מן מהדמיון שלהם.כבר שמעתי שנוסף לכך שאני גאוותנית ,אני מלשינה –לא ידעתי למי ועל מי,אני גונבת בנים מחברות שלהם ומה לא. כבר חשבתי שהשנה לפחות תמשך בסבל הזה.
בלימודים הלך לי לא רע,קבלתי ציונים טובים וידעתי שהם מובילים אותי למטרה.יתכן שזו אחת הסיבות שחיזקו אותי לא לעזוב בנוסף לרצוני שלא לשמח את צילה וכל האחרים. המשכתי בחור השחור ,השתמטתי מתשובות לבנות בכיתות גבוהות יותר,משהו כמו –תגידי את סתומה? סובלת סובלת ונשארת. לא עניתי ,יש לי מספיק עם תלמידי כתתי לא רציתי להתחיל גם עם בנות
מכיתות אחרות.היה לי ברור שאמשיך בחושך עד סוף השנה –לפחות.
ואז פתאום הופיע קצה האור. "אהלן תומר ,מה אתה עושה פה?" מסתבר שתומר חברי לכיתה בעיירה,הגיע לפנימיית
כרמים", תומר היה אצלנו החתיך של הכיתה ,מושא אהבתן והערצתן של כל הבנות במחזור,ספורטאי סוג א' אבל תלמיד חלש למדי שנהג שלא להשקיע בלימודים,אלא בספורט בלבד. סיפר כי החליט לפתוח דרך חדשה והגיע אלינו. "הי את תעזרי לי להשתלב בלימודים כאן?"
"אני מוכנה אבל אני לא בטוחה שכדאי לך אני מוחרמת". "את? מדוע?". סיפרתי לו על השתלשלות העניינים. תומר הקשיב בהשתאות. "אני לא שם עליהם,אני לא אשתתף בחרם. ואם גם אותי יחרימו. שיחרימו, למה את חושבת שאיכפת לי?"
תומר היה כזה חמוד,הבנות שראו כמה הוא "חתיך" וניסו לחזר אחריו ולשכנע אותו להחרים אותי."אני אחרים אותה? בחיים לא. ומי שלא רוצה לדבר אתי שלא ידבר". וזה קרה! החור החשוך החל לאט לאט ובאופן עקבי להאיר, ,תחילה הבנים שמאד התפעלו מכישוריו בכדורסל, כדורגל ובספורט בכלל ,התקרבו אליו וממילא גם החלו לדבר איתי, הם ראו שיום יום אני יושבת עם תומר להכין שעורים ולהתכונן לבחינות,הם גם ראו שהוא מצליח להפליא בלימודים .החלו לפנות אלי בשאלות ובקשה לעזרה ואני עזרתי,לא עשיתי חשבון. אחרי הבנים,גם הבנות אחת אחרי השנייה החלו לדבר אתי.חלקן כמו נטלי בקשו אף סליחה. סלחתי ,אבל היה לי ברור שנטלי ואני חברות נפש –לא נהיה.
האור הולך ומתבהר למורת רוחה של צילה שדומה שמעמדה הולך ויורד עד שמספר בנות באו והציעו לי להצטרף לחרם נגד צילה, סירבתי אני לא מחרימה איש אפילו לא את צילה, והחרם לא הוכרז. האור שהתבהר לא הקל איתי.שינויי היחס של הבנות גרם לי לבחילה לא ברור לי מדוע, לא יכולתי להביט בהן וככל שניסו להתחבר אתי נמנעתי מחברתן. אני מניחה שהכינוי גאוותנית התאים לי באותם ימים. אפילו תומר חברי הטוב אמר לי פעם ,די בחייך תתחילי להיות חברותית ונחמדה כמו שהיית אצלנו בעיירה,אי אפשר להמשיך ככה .הבנתי שהוא צודק, והחלטתי לעזוב.
המורים,היועץ ,רכז הפנימייה,תלמידים ובראשם תומר ניסו לשכנע אותי לא לעזוב,אבל אני עקשנית ועזבתי. עכשיו אני פה במרכז ביום ההולך להיות סוער. חשבתי שהעזיבה תביא לי שלווה, להפתעתי מצאתי גם בתוכי סערה.
יופי ,ניצחתי ועכשיו מה? אני אחזור לכיתה הישנה שלי החלשה וכל הישגי בלימודים ירדו לטמיון? זה ניצחון זה? ואולי ללכת לפנימייה אחרת? להתחיל שם מחדש? ב"כרמים" כבר מכירים אותי. יודעים שאני תלמידה טובה,וזה כבר לא יפריע לאיש. אתגבר על עצמי ואחזור להיות חברותית, ואעזור אוכל לסיים י"ב ואולי כמו שדוב היועץ אמר יוכלו אולי לדחות לי את
הצבא ואני ישר אלך לאוניברסיטה? איך הוא קרא לזה? "עתודה אקדמאית" . ראיתי את עצמי עם זר דפנה לראשי,כמו המנצחים הרומאים,מגיעה לבית ספר לרפואה ומתחילה ללמוד והינה אני עם כובע שחור וגלימה והכרוז קורא לי –ד"ר....פתאום הבנתי מהו הניצחון האמיתי...
רצתי הביתה- אימא תני לי את החולצות שלי לגהץ,מחר אני חוזרת לפנימייה.
פברואר 2008
כרמים", תומר היה אצלנו החתיך של הכיתה ,מושא אהבתן והערצתן של כל הבנות במחזור,ספורטאי סוג א' אבל תלמיד חלש למדי שנהג שלא להשקיע בלימודים,אלא בספורט בלבד. סיפר כי החליט לפתוח דרך חדשה והגיע אלינו. "הי את תעזרי לי להשתלב בלימודים כאן?"
"אני מוכנה אבל אני לא בטוחה שכדאי לך אני מוחרמת". "את? מדוע?". סיפרתי לו על השתלשלות העניינים. תומר הקשיב בהשתאות. "אני לא שם עליהם,אני לא אשתתף בחרם. ואם גם אותי יחרימו. שיחרימו, למה את חושבת שאיכפת לי?"
תומר היה כזה חמוד,הבנות שראו כמה הוא "חתיך" וניסו לחזר אחריו ולשכנע אותו להחרים אותי."אני אחרים אותה? בחיים לא. ומי שלא רוצה לדבר אתי שלא ידבר". וזה קרה! החור החשוך החל לאט לאט ובאופן עקבי להאיר, ,תחילה הבנים שמאד התפעלו מכישוריו בכדורסל, כדורגל ובספורט בכלל ,התקרבו אליו וממילא גם החלו לדבר איתי, הם ראו שיום יום אני יושבת עם תומר להכין שעורים ולהתכונן לבחינות,הם גם ראו שהוא מצליח להפליא בלימודים .החלו לפנות אלי בשאלות ובקשה לעזרה ואני עזרתי,לא עשיתי חשבון. אחרי הבנים,גם הבנות אחת אחרי השנייה החלו לדבר אתי.חלקן כמו נטלי בקשו אף סליחה. סלחתי ,אבל היה לי ברור שנטלי ואני חברות נפש –לא נהיה.
האור הולך ומתבהר למורת רוחה של צילה שדומה שמעמדה הולך ויורד עד שמספר בנות באו והציעו לי להצטרף לחרם נגד צילה, סירבתי אני לא מחרימה איש אפילו לא את צילה, והחרם לא הוכרז. האור שהתבהר לא הקל איתי.שינויי היחס של הבנות גרם לי לבחילה לא ברור לי מדוע, לא יכולתי להביט בהן וככל שניסו להתחבר אתי נמנעתי מחברתן. אני מניחה שהכינוי גאוותנית התאים לי באותם ימים. אפילו תומר חברי הטוב אמר לי פעם ,די בחייך תתחילי להיות חברותית ונחמדה כמו שהיית אצלנו בעיירה,אי אפשר להמשיך ככה .הבנתי שהוא צודק, והחלטתי לעזוב.
המורים,היועץ ,רכז הפנימייה,תלמידים ובראשם תומר ניסו לשכנע אותי לא לעזוב,אבל אני עקשנית ועזבתי. עכשיו אני פה במרכז ביום ההולך להיות סוער. חשבתי שהעזיבה תביא לי שלווה, להפתעתי מצאתי גם בתוכי סערה.
יופי ,ניצחתי ועכשיו מה? אני אחזור לכיתה הישנה שלי החלשה וכל הישגי בלימודים ירדו לטמיון? זה ניצחון זה? ואולי ללכת לפנימייה אחרת? להתחיל שם מחדש? ב"כרמים" כבר מכירים אותי. יודעים שאני תלמידה טובה,וזה כבר לא יפריע לאיש. אתגבר על עצמי ואחזור להיות חברותית, ואעזור אוכל לסיים י"ב ואולי כמו שדוב היועץ אמר יוכלו אולי לדחות לי את
הצבא ואני ישר אלך לאוניברסיטה? איך הוא קרא לזה? "עתודה אקדמאית" . ראיתי את עצמי עם זר דפנה לראשי,כמו המנצחים הרומאים,מגיעה לבית ספר לרפואה ומתחילה ללמוד והינה אני עם כובע שחור וגלימה והכרוז קורא לי –ד"ר....פתאום הבנתי מהו הניצחון האמיתי...
רצתי הביתה- אימא תני לי את החולצות שלי לגהץ,מחר אני חוזרת לפנימייה.
פברואר 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה