(ספור אמיתי בשינוי שמות )
ברטה זיילשטייגר או בתיה כפי שנקראה בקבוץ עלתה מדרזדן שבגרמניה. העברית שלה הייתה חלשה למדי והיא השמיעה אותה במבטא מעורב הונגרי-יקי שכן המורה שלה לעברית הייתה הונגריה. כך בכל מקום הדיבור שלה עורר צחוק.
בתיה הייתה אהודה על כל אחד בקיבוץ,לא רק בגלל גישתה החיובית לאנשים שסביבה ,אלא גם היא הייתה חרוצה,ומילאה בקפידה את חובותיה.
מאחר ובקבוץ לא דברו גרמנית היה לה קשה להתאקלם שם והיא עברה לירושלים, התאכסנה ב"בית חנה" שהיה אז ספק בית מלון ספק מעון לעולים, שם מצאה דוברי גרמנית והחלה לחפש מקום עבודה.
ברח' ההסתדרות פינת המלך ג'ורג' היה מטבח הפועלים,לימים המסעדה הקואופרטיבית. סביב מטבח הפועלים הסתובבו בחורים רבים. חלקם מחוסרי עבודה שימים רבים כבר לא אכלו ארוחה הגונה אחרים מאושרים,שעבדו והייתה הפרוטה מצוייה בכיסם, ואחרים רווקים, שחילקו את זמנם בין מטבח הפועלים ובין מעונות בית הספר לאחיות .
בקומה השניה של אותו בנין היו משרדי ההסתדרות ולשכת העבודה. למזלה של בתיה ,היה צורך בחברת האשלג בצפון ים המלח בבחורות חזקות,בעלות כושר ובעלות מוכנות לעבודה במטבח. עבודה קשה מחכה להם שם במזג אויר חם וקשה אבל המשכורת טובה וחשוב מאד- מגורים חינם.
בתיה זיילשטייגר הייתה נערה חזקה ובולטת ביופייה,בלי היסוס הסכימה לרדת לעבודה לים המלח .קבלה את הפתק המיוחל לעבודה כמגישה במטבח הפועלים עם הוראה להתייצב ביום ראשון ליד חברת "הובלה" ברחוב שמואל הנביא ליד שכונת סנהדריה ,היום –מוסך העירייה,ולעלות שם על משאית עם ספסלים שתחזור אחר כך עמוסת שקי אשלג לתחנת הרכבת.
עם שתי מזוודות,האחת גדולה וכבדה עם ספרים מהביית ומזוודה קטנה יותר עם בגדים,צרכי איפור ותמונות משפחה עלתה ביום ראשון למשאית, פועל צעיר עזר לה וזכה ממנה לתודה וחיוך..
חלוץ ותיק שמבטאו ובגדיו הדגישו את מוצאו הרוסי , בדק באמצעות רשימה שבידיו את הזכאים לנסוע במשאית ורשם את שמות הנוסעים. בתיה מסרה לו את הפתק מלשכת העבודה,והוא התחיל לרשום את שמה .עם השם בתיה לא הייתה לו בעיה אבל הלאה שם המשפחה זיי...זייל....נורא! מי כבר יכול לכתוב או לבטא שם כזה? והוא הציע להשתמש רק באות הראשונה של שמה . בתיה הסכימה ברגש אשמה מסוים- גם האנגלים,אדוני הארץ לא הצליחו להסתדר עם שמה.
"אז זהו הסכמנו, בתיה זיין" קבע החלוץ. בתיה הנהנה בראשה.
"אז מה שמך?"
"בתיה זיין", ענתה בתיה בקול רם וצלול.
"אבל אינני שומע" ,אמר ביידיש משובשת שחשבה לגרמנית "איך ניקס הער א סאך" וכדי להדגיש את דבריו שם את ידו הימנית מאחורי אוזנו."בבקשה שראי א ביסל,צעקי בקול, מי את?"
" אני בתיה זיין" אמרה בקול רם ,כמעט בצעקה ועוררה את תשומת ליבם של נושאי המכונית לשביעות רצונו של החלוץ.
חשבה בתיה: "נחמד שכל הפועלים נוסעים לעבודה בשמחה כזו,כולם אדיבים וצוחקים בקול " בתיה צחקה עם כולם והייתה במצב רוח מרומם. היא הייתה רגילה שבכל מקום מבטאה מעורר צחוק, אבל כאן זה ממש חמוד ומבשר טובות שכל כך הרבה תמענינים בה וקוראים בשמה בתיה זיין כדי להשמיע לה סיפורים נחמדים.
פתאום היו לה כל כך הרבה מכרים. אחדים נגשו אליה לחצו את ידה והציגו עצמם בשפות ושמות שהיא לא הבינה ושאלו לשמה-בתיה זיין ,נעים מאד, מיין גוט,חשבה,אלוהים שלי,כמה אדיבים ומנומסים הפועלים הפשוטים האלה מים המלח.
פועל אחד הסביר לה את הנוף בדרך,וכאשר עברה קבוצת נערות ונזירה בראשן הסביר לה:" אלה חברות שלך מבית היתומות הגרמני הסמוך ,כולן דוברות גרמנית".
"וכאן הביטי בית הלבנים הרעוע מצד שמאל קוראים לזה חאן אל-אחמר ,המלון האדום, וכל המקום נקרא מעלה אדומים,"
"וכאן הביטי בתיה זיין,כאן נבי מוסה, הערבים אומרים שמשה רבינו,הייליגה מוזס היה נביא שלהם ולדעתם הוא קבור פה. " והשלט "פני הים" ,כמה מעניין,בכלל הנסיעה הייתה נעימה ומעניינת כשכולם לא מפסיקים לשאול לשמה עוד ועוד...
כבר חשבה בתיה לעברת את שמה. "בתיה זיין,"חשבה, "יותר טוב משמי הגרמני, מוטי תחשוב שהתחתנתי," וכשחשבה על מוטי,זלגה דמעה על חייה.
זה לקח כמעט שבועיים עד שבתיה הבינה מה שעוללו לה. שושנה, נערה צעירה ויפה שעלתה מפולין לאחר שהוריה ,בכושר ניבוי נדיר הבינו שמה שקרה ליהודי גרמניה הוא שיקרה בעתיד ליהודי פולין ושלחו את בתם לארץ ישראל.
קשה היה לשושנה לראות את ההתעללות בבתיה והיא הסבירה לה את פשר המילה זיין בפי העם.
כל הלילה בכתה בתיה במיטתה.
בראש מורד ובעיניים דומעות המשיכה בתיה לעבוד עד גמר השבוע,לא עוזבים עבודה באמצע ,הרי "אורדנונג מוז זיין" סדר חייב להיות. לאחר גמר עבודתה ביום ששי,מיהרה לעלות עם שתי המזוודות שלה על שקי האשלג במשאית שהביאה אותה חזרה לירושלים,בצעדים מהירים מיהרה ל"בית חנה" שבו שוב מצאה מקום לינה.
מאז לא ראה אותה יותר איש מהמכרים שרכשה בים המלח.
במחלקת התשלומים של לשכת העבודה ,שם הופקדו משכורות העובדים הזמניים,לא ידעו את כתובתה ואיש לא בא לדרוש את משכורתה של העובדת בתיה זיילשטייגר .
מאז לא ראו ולא שמעו מבתיה זיילשטייגר .לאט לאט נדחה סיפורה המבדח על די סיפורים מבדחים אחרים על יקים,גליציאנרים ואחרים. רק פועל אחד ממוצא גרמני אף הוא, סיפר כי ראה אותה באחד המושבים ליד ירושלים. לא האמינו לו.
אבל זה היה נכון .בתיה קבלה הצעת שדכן להינשא לאלמן עם שני ילדים,מושבניק. היא עברה לגור במושב שלו עבדה הרבה וקשה והמשק שלהם היה היפה ביותר והמכניס ביותר. העירה לירושלים לא נסעה . הספרים שבמזוודה שימשו לה תחליף.
לפעמים כשהיא נזכרת בימיה בים המלח,היא פולטת שלא ברצונה:" רער טויפעל
זול אים הולן!" "שהשד יקח אותם" ואז הנכדים אומרים:" סבתא שוב מדברת לעצמה". בגרמנית הם יודעם לומר רק "דער טויפעל זול אים הולן".
לאחר עשרות שנים ,כששני ותיקים מים המלח נפגשים ,שואל האחד את רעהו:"אתה זוכר את בתיה זיין? הא הא הא...היקים הללו".
ברטה זיילשטייגר או בתיה כפי שנקראה בקבוץ עלתה מדרזדן שבגרמניה. העברית שלה הייתה חלשה למדי והיא השמיעה אותה במבטא מעורב הונגרי-יקי שכן המורה שלה לעברית הייתה הונגריה. כך בכל מקום הדיבור שלה עורר צחוק.
בתיה הייתה אהודה על כל אחד בקיבוץ,לא רק בגלל גישתה החיובית לאנשים שסביבה ,אלא גם היא הייתה חרוצה,ומילאה בקפידה את חובותיה.
מאחר ובקבוץ לא דברו גרמנית היה לה קשה להתאקלם שם והיא עברה לירושלים, התאכסנה ב"בית חנה" שהיה אז ספק בית מלון ספק מעון לעולים, שם מצאה דוברי גרמנית והחלה לחפש מקום עבודה.
ברח' ההסתדרות פינת המלך ג'ורג' היה מטבח הפועלים,לימים המסעדה הקואופרטיבית. סביב מטבח הפועלים הסתובבו בחורים רבים. חלקם מחוסרי עבודה שימים רבים כבר לא אכלו ארוחה הגונה אחרים מאושרים,שעבדו והייתה הפרוטה מצוייה בכיסם, ואחרים רווקים, שחילקו את זמנם בין מטבח הפועלים ובין מעונות בית הספר לאחיות .
בקומה השניה של אותו בנין היו משרדי ההסתדרות ולשכת העבודה. למזלה של בתיה ,היה צורך בחברת האשלג בצפון ים המלח בבחורות חזקות,בעלות כושר ובעלות מוכנות לעבודה במטבח. עבודה קשה מחכה להם שם במזג אויר חם וקשה אבל המשכורת טובה וחשוב מאד- מגורים חינם.
בתיה זיילשטייגר הייתה נערה חזקה ובולטת ביופייה,בלי היסוס הסכימה לרדת לעבודה לים המלח .קבלה את הפתק המיוחל לעבודה כמגישה במטבח הפועלים עם הוראה להתייצב ביום ראשון ליד חברת "הובלה" ברחוב שמואל הנביא ליד שכונת סנהדריה ,היום –מוסך העירייה,ולעלות שם על משאית עם ספסלים שתחזור אחר כך עמוסת שקי אשלג לתחנת הרכבת.
עם שתי מזוודות,האחת גדולה וכבדה עם ספרים מהביית ומזוודה קטנה יותר עם בגדים,צרכי איפור ותמונות משפחה עלתה ביום ראשון למשאית, פועל צעיר עזר לה וזכה ממנה לתודה וחיוך..
חלוץ ותיק שמבטאו ובגדיו הדגישו את מוצאו הרוסי , בדק באמצעות רשימה שבידיו את הזכאים לנסוע במשאית ורשם את שמות הנוסעים. בתיה מסרה לו את הפתק מלשכת העבודה,והוא התחיל לרשום את שמה .עם השם בתיה לא הייתה לו בעיה אבל הלאה שם המשפחה זיי...זייל....נורא! מי כבר יכול לכתוב או לבטא שם כזה? והוא הציע להשתמש רק באות הראשונה של שמה . בתיה הסכימה ברגש אשמה מסוים- גם האנגלים,אדוני הארץ לא הצליחו להסתדר עם שמה.
"אז זהו הסכמנו, בתיה זיין" קבע החלוץ. בתיה הנהנה בראשה.
"אז מה שמך?"
"בתיה זיין", ענתה בתיה בקול רם וצלול.
"אבל אינני שומע" ,אמר ביידיש משובשת שחשבה לגרמנית "איך ניקס הער א סאך" וכדי להדגיש את דבריו שם את ידו הימנית מאחורי אוזנו."בבקשה שראי א ביסל,צעקי בקול, מי את?"
" אני בתיה זיין" אמרה בקול רם ,כמעט בצעקה ועוררה את תשומת ליבם של נושאי המכונית לשביעות רצונו של החלוץ.
חשבה בתיה: "נחמד שכל הפועלים נוסעים לעבודה בשמחה כזו,כולם אדיבים וצוחקים בקול " בתיה צחקה עם כולם והייתה במצב רוח מרומם. היא הייתה רגילה שבכל מקום מבטאה מעורר צחוק, אבל כאן זה ממש חמוד ומבשר טובות שכל כך הרבה תמענינים בה וקוראים בשמה בתיה זיין כדי להשמיע לה סיפורים נחמדים.
פתאום היו לה כל כך הרבה מכרים. אחדים נגשו אליה לחצו את ידה והציגו עצמם בשפות ושמות שהיא לא הבינה ושאלו לשמה-בתיה זיין ,נעים מאד, מיין גוט,חשבה,אלוהים שלי,כמה אדיבים ומנומסים הפועלים הפשוטים האלה מים המלח.
פועל אחד הסביר לה את הנוף בדרך,וכאשר עברה קבוצת נערות ונזירה בראשן הסביר לה:" אלה חברות שלך מבית היתומות הגרמני הסמוך ,כולן דוברות גרמנית".
"וכאן הביטי בית הלבנים הרעוע מצד שמאל קוראים לזה חאן אל-אחמר ,המלון האדום, וכל המקום נקרא מעלה אדומים,"
"וכאן הביטי בתיה זיין,כאן נבי מוסה, הערבים אומרים שמשה רבינו,הייליגה מוזס היה נביא שלהם ולדעתם הוא קבור פה. " והשלט "פני הים" ,כמה מעניין,בכלל הנסיעה הייתה נעימה ומעניינת כשכולם לא מפסיקים לשאול לשמה עוד ועוד...
כבר חשבה בתיה לעברת את שמה. "בתיה זיין,"חשבה, "יותר טוב משמי הגרמני, מוטי תחשוב שהתחתנתי," וכשחשבה על מוטי,זלגה דמעה על חייה.
זה לקח כמעט שבועיים עד שבתיה הבינה מה שעוללו לה. שושנה, נערה צעירה ויפה שעלתה מפולין לאחר שהוריה ,בכושר ניבוי נדיר הבינו שמה שקרה ליהודי גרמניה הוא שיקרה בעתיד ליהודי פולין ושלחו את בתם לארץ ישראל.
קשה היה לשושנה לראות את ההתעללות בבתיה והיא הסבירה לה את פשר המילה זיין בפי העם.
כל הלילה בכתה בתיה במיטתה.
בראש מורד ובעיניים דומעות המשיכה בתיה לעבוד עד גמר השבוע,לא עוזבים עבודה באמצע ,הרי "אורדנונג מוז זיין" סדר חייב להיות. לאחר גמר עבודתה ביום ששי,מיהרה לעלות עם שתי המזוודות שלה על שקי האשלג במשאית שהביאה אותה חזרה לירושלים,בצעדים מהירים מיהרה ל"בית חנה" שבו שוב מצאה מקום לינה.
מאז לא ראה אותה יותר איש מהמכרים שרכשה בים המלח.
במחלקת התשלומים של לשכת העבודה ,שם הופקדו משכורות העובדים הזמניים,לא ידעו את כתובתה ואיש לא בא לדרוש את משכורתה של העובדת בתיה זיילשטייגר .
מאז לא ראו ולא שמעו מבתיה זיילשטייגר .לאט לאט נדחה סיפורה המבדח על די סיפורים מבדחים אחרים על יקים,גליציאנרים ואחרים. רק פועל אחד ממוצא גרמני אף הוא, סיפר כי ראה אותה באחד המושבים ליד ירושלים. לא האמינו לו.
אבל זה היה נכון .בתיה קבלה הצעת שדכן להינשא לאלמן עם שני ילדים,מושבניק. היא עברה לגור במושב שלו עבדה הרבה וקשה והמשק שלהם היה היפה ביותר והמכניס ביותר. העירה לירושלים לא נסעה . הספרים שבמזוודה שימשו לה תחליף.
לפעמים כשהיא נזכרת בימיה בים המלח,היא פולטת שלא ברצונה:" רער טויפעל
זול אים הולן!" "שהשד יקח אותם" ואז הנכדים אומרים:" סבתא שוב מדברת לעצמה". בגרמנית הם יודעם לומר רק "דער טויפעל זול אים הולן".
לאחר עשרות שנים ,כששני ותיקים מים המלח נפגשים ,שואל האחד את רעהו:"אתה זוכר את בתיה זיין? הא הא הא...היקים הללו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה