יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

כלואה נוסח ב'

כלואה בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ,
מעוותת,מיוסרת
יוֹמָם וָלַיְלָה.
הַמְּנוּחָה לֹא קַיֶּמֶת
וְהַכְּאֵב
הַבִּלְתִּי נִגְמַר,
הוּא הַקָּרוֹב לָךְ בְּיוֹתֵר,
הַיָּחִיד שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵשׁ אוֹתָךְ
וְלוּ לְרֶגַע.
אַתְּ שׁוֹמַעַת סִפּוּרִים
וְלָךְ אֵין בָּם חֵלֶק
וְגַם התנהגותך הַטּוֹבָה
אֵינָהּ מוֹשִׁיעָה.


חולון 5/11/2010

סוראיה M-נוסח מתוקן

מֻקֶּפֶת שִׂנְאָה קְדוֹשָׁה
עוֹמֶדֶת אַתְּ לְבַדֵּךְ
אִשָּׁה קְטַנָּה
"אללה אואכבר" זוֹעֲקִים כֻּלָּם.
אֶת חטאם ורשעתם
עַל הָאֵל זוֹרְקִים.

הָאֵל אִם קַיָּם ,יוֹדֵעַ
חַפַה אַתְּ מפשע,ברה וּטְהוֹרָה.
רשעַת בעל,אב ו"איש הָאֱלהִים"
פּוֹגַעַת בָּךְ
בְפִי האל,אין רַחֲמִים,
בִּיְדֵי הַקָּהָל אֲבָנִים
וּקְשׁוּרוֹת לָךְ הַיּדַיִם
לְהַרְבּוֹת יִסּוּרִים.


אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בָּךְ בְּעֵינַיִם גְּלוּיות
וְהַשְּׁאֵלוֹת מִפִּי אֵינָן חדלות-
הו,ריבונו שֶׁל עוֹלָם,
עַד מָתַי בְּשִׁמְךָ רְשָׁעִים יעלוזו
וְיִהְיוּ בְּעֵינֵיהֶם כְּצַדִּיקִים?
וְאַתָּה אֵל קַנַּאי וְדוֹרֵשׁ צֶדֶק בָּעוֹלָם,
ניקמת דָּם אִשָּׁה קְטַנָּה ,כְּבָר בָּרָא הַשָּׂטָן?

27/10/2010 בעקבות הסרט

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

פגישה

1.
אָז יָשַׁבְתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן
ַמָּקוֹם הָרֵיק הָיָה כָּאן
הַיָּחִיד כָּל חָדַר הָאכֶל
וַאֲנִי זָכִיתִי-
"אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת?"
"בְּבַקָּשָׁה".
וְאָז
קְצָת הִתְלוֹצַצְתִּי ,בְּדִיחוֹת
לֹא מי יוֹדֵעַ מָה חֲכָמוֹת.
מְעַט שְׁאֵלוֹת
גִּשַּׁשְׁנוּ ,בָּדַקְנוּ
" אֲנִי אלמנה","אני מהגרושים",
נִגְמְרָה הָאֲרוּחָה,
נִפְרַדְנוּ
אַךְ אֲנִי לֹא יָכלְתִּי לִשְׁכּחַ
אֶת הַפָּנִים.

2.

חָלְפוּ שָׁנִים, כִּמְעַט עָשׂוֹר
וַאֲנִי מתברך בְּשִׂמְחָה וְאוֹר.
וְאַתְּ יוֹדַעַת ,לא הָיִיתִי מַאֲמִין
שֶׁבּעֵרוּב ימי,בכמעט יְמֵי זקנה,
הָיִית לִי לְבַת זוּג, לַחֲבֵרָה.

יום שני, 13 בדצמבר 2010

תחת אלוהים אתה?

"כֵּן" הוּא אוֹמֵר,
"כָּךְ אומר יוֹחָנָן הַמַּטִּיף
וְאֵין דֶּרֶךְ לְהִתְוַכֵּחַ.
דְּבָרוֹ תָּמִיד אֱמֶת
וְאֵין הוּא טוֹעֶה,
לְעוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹגֶה
דְּבָרוֹ אֱמֶת
לְעוֹלָם וְעֵד".
ו
ַאֲנִי חוֹשֵׁב לִי וְהוֹגֶה-
אִם כָּךְ לֶאֱלהִים ידמה.

"וְאֵיךְ תֵּדַע כִּי דְּבָרוֹ אֱמֶת?"
אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהוּא מֵשִׁיב,
"כִּי לִבּוֹ טהור,זהב
וְרַק טוֹבַת הָאֱנוֹשׁוּת
לְנֶגֶד עֵינָיו"?
וַאֲנִי שָׁאַלְתִּי מַצִּיב-
"מָה הקשר,ומלבד
נַעַר תָּמִים וְחָבִיב,
הֵן אַתָּה נַעַר טוב,אוהב,
הַתַּחַת אֱלהִים אַתָּה
כִּי תִּבְחַן כְּלָיוֹת וְלֵב?"

HONDARROBIA ,ארץ הבסקים,ספרד ,חנוכה תשע"א

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

The Twelve Tribes

אֶרֶץ היספניה המעטירה
אֶרֶץ מַיִם רַבִּים,
פְּרִי וְיֶרֶק טְרִיים וְטוֹבִים.
אֶרֶץ אֲשֶׁר אנשיה נָאִים
חַיִּים בְּשַׁלְוָה
אֵלֶּה עִם אֵלֶּה
וְגַם עִם אֲחֵרִים
מֵהַמְּלָכִים הַמְּגָרְשִׁים,
הַכְּמָרִים הַשּׂוֹרְפִים,
וְגַם החנרל יְדִיד הָרוֹצְחִים
לא נוֹתַר דָּבָר
רַק אֶרֶץ שֶׁל חֵרוּת
וַאֲנָשִׁים שְׂמֵחִים.

בְּאֶרֶץ הבסקים הַפּוֹרִיָה
פָּגַשְׁתִּי אֶת שנים עָשָׂר הַשְּׁבָטִים.
אֲנָשִׁים חַמִּים וְטוֹבִים
שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְאַהֲבָה מארחים.
לְמַרְאִית-אֵין טוֹבִים מֵהֶם,
לְיִשְׂרָאֵל-אֵין יְדִידִים מֵהֶם.
אַךְ לָמָּה זֶה וּמַדּוּעַ
קָשֶׁה לִי אִתָּם וַעֲלֵיהֶם?

בְּאֶרֶץ היספניה המעטירה
חַי שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן
שֵׁבֶט רְאוּבֵן בפרנסיה
וִיְהוּדָה בקליפורניה הָרְחוֹקָה שׁוֹכֵן
וְכָךְ זֶה הוֹלֵךְ וּמתְגַלְגֵּל
שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲבֵי הַתֵּבֵל.
בִּקַּרְתִּי ב IRUN וּבִקַּרְתִּי בSUS
וְהַשְּׁאֵלוֹת צָפוֹת ,קָשׁוֹת
וְעולה מִתְגַּבֵּר הַהִסּוּס

אַתֶּם שֶׁבְּשֵׁם ישוע משיחכם מְדַבְּרִים
.וְאֶת מוחכם מַנִּיחִים לִשְׁטף.
שֶׁמֵּראשׁ עַל חֵרוּת הָאָדָם מֻתָּרִים,
אֵיךְ שֶׁאֶת מַתְּנָתוֹ הַיְּקָרָה שֶׁל אֱלהִים,
אֶת הַמּחַ הָאֱנוֹשִׁי-
לאשפתות אוֹתוֹ זוֹרְקִים?
אֶת הַתַּנַ"ךְ סֵפֶר הַסְּפָרִים
מבערות מְעַוְּתִים וּמְסַלְּפִים,
עִם חָם ש"ירד לְאַפְרִיקָה"
וְעִם בְּנֵי כנען ב"שחורים".
ואיכה זֶה אֶת חרפת הָאָדָם
הָעַבְדוּת,
אַתֶּם מְקַדְּשִׁים וּמְפָאֲרִים?



וַאֲנִי בֵּין הַמְּיַצְּרִים
מחד,אנשים טוֹבִים וְחַמִּים
שֶׁאוֹתָנוּ בשִׂמְחָה קַבְּלוּ.
מאידך,שטופי מֹחַ וַחֲשׁוּכִים
שֶׁבָּם תְּמִימוּת ובערות בְּצַוְתָּא חוֹגְגִים.
הו.רבונו שֶׁל עוֹלָם
אֵיךְ נִתָּן עִם שְׁנֵי הַקְּצָווֹת
לִחְיוֹת?


Hondarrobia ארץ הבסקים,ספרד,חנוכה תשע"א

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

לסראיה M

מוקפת שנאה קדושה,
מוקפת קנאות בשם האל ,
עומדת את לבדך
אישה קטנה.

"אללה אואכבר" זועקים כולם
ואת חטאם ורשעתם
על האל זורקים
והאל אינו מגיב.

האל, אם קיים, יודע
חפה את מפשע,ברה וטהורה.
ורשעת בעל ,אב ו"איש האלוהים"
פוגעת בך-ואין רחמים.

בפי האל אין רחמים,
בידי הקהל האבנים
וקשורות לך הידיים
להרבות כאב, להרבות ייסורים.

ואני מתבונן בך בעיניים גלויות
והשאלות מפי, ללא הרף נשאלות -
הו ריבונו של עולם,אלוהים או אללה
עד מתי בשמך רשעים יעלוזו
ויהיו כצדיקים בעיניהם?
ואתה אל קנאי ודורש צדק בעולם,
נקמת דם אישה קטנה, כבר ברא השטן?

ואם יש גן עדן והוא קיים
ראשונה שם את, כואבת חביבה.
כן, אני יודע,לעומת סבלך,
זו נחמה ממש עלובה.


27/10/2010 בעקבות הסרט

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

ביקור בטשרנוביץ ב' גאון תורן

ליד התיאטרון של טשרנוביץ
אל תחפשו את גיתה
המשורר הגדול כבר לא שם
הפסל הושלך מן הסתם למחסן.

לנו סיפרו כי תפסה מקומו
משוררת בת רומניה,
ועם חילופי השלטון
הועמד פסלו של בן אוקראינה.

עם חילופי כל שלטון
מתחלף גם פסלו של הגאון,
ניתן אם כך ללמוד מכאן,
שכל משורר הוא רק גאון תורן.

לא חשוב אם אתה איש רוח
ויצירתך היא פאר השירה.
חשוב איזה נאד נפוח
יושב בבית הממשלה.

ביקור בטשרנוביץ-א'

באוטובוס הסגור דבר לא השתנה
באוטובוס הסגור הקיסרות עדיין התקיימה.
עירם של שטיינברג ופאול צלאן
באוטובוס הסגור עדיין כאן.

כאן באוטובוס הסגור-דבר לא השתנה,
באוטובוס הסגור-הזמן עמד מלכת.
הינה כאן-HERRN GASSE המפורסם,
ושם-רחובות אחרים שחלפו ואינם.

קפה WIEN מגישים קפה ושטודל טעים,
לעלמות החן קדים קאוולירים מהודרים,
וב"גולדן הירש" יושב שוליה של חייטים
מעשן ,שותה וכותב על שרה ואברהם אבינו,
(שהיום זה מלון "קייב"-בכלל לא ראינו).
בחזית התיאטרון פסלו של שילר, עוד עומד
את זכרו של המשורר הגדול מכבד.
.

באוטובוס הסגור- ההיסטוריה לא התקיימה-
באוטובוס הסגור-השואה עדיין לא הייתה.
עיר עליזה, "וינה הקטנה" עם יהודים תמימים
שלתרבות גרמניה כה קשורים ואוהבים,
ואת העתיד להם, לא משערים ולא יודעים.
באוטובוס הסגור-היינו בעיר שהייתה קיימת
באוטובוס הסגור –היא עדיין חיה ונושמת.

באוטובוס הסגור- עם אימא וסבתא צ'רנה
באוטובוס הסגור-עם סבא שנרצח ונבזז,
באוטובוס הסגור- חיה טשרנוביץ' של אז.

יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

איחולים לשנת תשע"א

לקרובנו,ידידנו ומכרנו היקרים
ברכה לבבית וחמה אנו משגרים
איחולים לראש השנה,
הבאה עלינו לטובה.

מי ייתן ונזכה לשלום בבית
ובכל העולם נראה יונה עם עלה זית.
תאמרו זה חלום זה לא אפשר
שיהיה, לפחות החלום נשאר.

שתהיו בריאים,יפים וחתיכים
וגם בריאות,יפות וחתיכות.
שהאהבה תשרה בניכם ללא כלות.
ובכלל שנחיה בשלום בקרוב
ושיהיה לכם רק טוב.

מאחלים
הציפור והאריה מגן החיות
כלומר ציפי ואריה
מחולון,עיר הפלאות.




יום רביעי, 16 ביוני 2010

על הנמלה ותכלית החיים

1.
על המראה כשאני מתגלח
מהלכת נמלה מול פני,
נמלה קטנה,
נקודה. פסיק ודי.

2.
אני שואל את עצמי
בחיי
הנמלה הזאת מאין באה
ולאן הולכת?
בכלל,מה תכלית קיומה?
הייתה רגע,ומיד נעלמה.

3.
מה תכלית קיומךָ?
שאל המחזיר בתשובה.
כמו הנמלה
לא בקשתי לבא לעולם
ולכן כשם שנשאל
הברנש (אני): תכלית קיומי
לא איכפת לי בכלל.

4.
"לך אל הנמלה"...
הלכתי!
ראיתי שהיא עמלה
אך,למרות כל האוצרות ,
היא לעולם
אינה יוצאת לגימלאות.
אני כן!
לכן הייתי משנה את הפיסקה
"לכי אל האדם חרוצה"...

5.

הנמלים הולכות בטור
האחת אחרי השנייה
מבלי לדעת למה
ומאיזה סיבה.

6.

אינסטינקטים מובילים
את חיי הנמלים
אך אנו האנשים,
חכמים,תמיד חושבים.


7.

לאן שאני פוסע
אני פוגש נמלים
הם הולכים ובאים
גוררים וסוחבים
מצטיידים לַמחר.
אבל,אם תשאלו אותי,
אני בעד הצרצר.

8.

למראה נמלים
המהלכים בטור
כאילו שלהם העולם
ולהם הוא מסור
אני מתחיל להאמין,
שאחרי שייעלם האדם,
הנמלים? יישארו כולם.

9.

לפחות מדבר אחד
העולם יפטר
אצל הנמלים
פצצת אטום
לא תהיה יותר.

יום שני, 7 ביוני 2010

בתרונות רוחמה

בבתרונות רוחמה ,ממש עכשיו
גבעות כמושות אפור
ואדי סיד-נחל אכזב,
צמחיה רבה ובעלי חיים-
צבועים,תנים וזאבים
וכולם חיים ומתפרנסים
מבשר החזירים
הפורצים בארץ המבתרים.

והשקט בנוף הענקי
והאוויר כה צח ונקי.
לו הבאתי כורסא ומשקה,
כל היום הייתי מביט וצופה.
כמו שתיין או נרקומן
מתמכר לטבע והנוף
כל היום כל הזמן.

על הנמלה ותכלית החיים

על המראה כשאני מתגלח
נמלה מהלכת לה מול פני,
נמלה קטנה ,נקודה ,פסיק ודי.
ואני שואל את עצמי,בחיי
הנמלה הזאת מאין באה
ולאן היא הולכת?
האם יש תכלית לקיומה?
הייתה רגע ומיד נעלמה.

ואני? האם יש תכלית לקיומי?
הנמלה מה איכפת לה מתכלית קיומה?
הן לא ביקשה לבקוע לעולם.
ואני ? מה תכלית קיומי ?
כך שאלני הרב המחזיר בתשובה.
חשבתי שכמו הנמלה
אותו ברנש (אני)
בא לעולם מבלי שנשאל
ולכן בעצם –מהי תכלית קיומי,
לא איכפת לי בכלל!

רוחמה

מסביב מהומת עולם מתחוללת
סגר,מצור,שנאה והפקר.
מדינה מבולבלת ועולם מתנכר.
מהומה בלילות ותמה בימים:
האם כך רצינו לחיות במדינת היהודים?

בתוך הסערה ,בהתנפצות המישברים
נמצא לנו אי קטן ,מקום לחיים אחרים.
עולם בו ניתן לשלות ולצפות לנס:
הו ריבונו של עולם
Give peace a chance
אנא שלח את היונה
שתשקוט הארץ לפחות ארבעים שנה.

ובתוך הארץ, ארץ לא רוחמה
מצאנו שלווה באי המדבריא –רוחמה.
לרגע שגינו שאנו במקום אחר בעולם
חיים כמו כל האנשים ,כל האנשים- כולם,
מוטרדים מבעיות של בריאות
של מזון טבעי,מזון מבורר
ומסרטים טובים של אלמודובר
ושאר דברים לא חשובים
שיש בהם טעם לחיים.

ובתוך אוירה של ידידות ואחווה
עם צוות מחבק,
משתתפים ידידותיים ואהבה
אני משתדל לשגות
שכל אשר קרה-לא יכול היה לקרות.
שלושה ימים של עולם אחר,
לפני החזרה לעולם המתנכר.

לכן ליוצרי הפינה החמודה
פינת הבריאות והשלווה
לא נאמר אלא תודה
וכדברי הרחימאית משדות-ים:
אלי אלי- שלא יגמר לעולם.

לחניתה ורחל הבלתי נלאות
ולעזר שנגדן משה ושלמה
בהצלחה בעתיד ורב תודות
מאחלים הציפור והאריה-מגן החיות.

חומות של ברזל(בעקבות חלום)

במגרש הגדול
חלקתו של אלוהים,
חומות של ברזל ודם
שגדרו בני האדם.
וכך האנשים
בחלקתו של האלוהים,
אינם עוברים בין השערים.
בכל תחום שער גדול
ושומר מזוין במדים
שאיש לא יוכל
לעבור בין השערים
ולהסתובב חפשי
בחלקתו של אלוהים.

כשבאו ביום מר ונמהר
לאוסטרליה הלבנים,
ובראשם קפטן קוק
רב הפעלים,
אמרו להם הילידים
האבוריג'נים שחיו שם
שהארץ אינה של אנשים
שהאדמה היא של כולם
מתנה שאלוהים נתן.
וכל אדם חופשי,
לעבד לחיות ולהלך
ללא חומות ומעצורים.
שמעו זאת הכובשים הלבנים,
ומיד נבנו שם חומות
בחלקתו של האלוהים.
ואין חופש לאבוריג'ינים
לילידים.
אבוי לך תמימות!

יום חמישי, 3 ביוני 2010

אשה בצעיף הסגול (מחלום לסיפור)

דמותה משכה את תשומת לבי מזווית העין. עצרתי והתבוננתי.היא ניצבה הדורה בלבושה,

עטופה בצעיף סגול, בגדיה המחויטים הלמו להפליא את צבע הצעיף. ניכר שהיא מחכה למישהו,

לגבר, מן הסתם. לא יכולתי להפסיק מלהתבונן בה. מעבר לחזותה האצילית והנשית, לגופה

החטוב ולרגליה היפות, עטורות גרביים סגולות, נראו פניה טובות ועיניה חמות והעידו עליה

שהיא אישה יפה ואוהבת. קשה היה שלא להבחין בקורטוב של חרדה או עצב בפניה.מיהרתי

לפגישה חשובה, אך לא יכולתי לעזוב, היא נראית מודאגת היא בודאי מחכה לגבר חייה והוא

מאחר. מחשבותיה ללא ספק מופנות אליו,זיכרונות ימי ולילות אהבה מציפים אותה. מדוע הוא

מאחר כל כך? היא חושבת , נפגע תאונה? אולי לא יכול להתפנות. עם הזמן החולף הופך גופה

המתוח נוקשה יותר ויותר. הנה היא מוציאה מהתיק פנקס קטן בעל שוליים מוזהבים,מעיינת

ומדפדפת בו בפנים מלאי חרדה. זה בודאי כתובתו או הטלפון של אהוב נפשה עוד היא עומדת

והנה ניגש אליה ילד קטן, שהיה לפי יחסה אליו בלתי מוכר לה, ומסר לה דף נייר מקופל. מכתב

אהבה חשבתי לעצמי ,גבר שרמנטי וצעיר בודאי שלח זאת אליה ומזמין אותה לפגישה רומנטית.

היא תפתח את המכתב ואושר יציף אותה ופניה העצובים והדאוגים יזרחו משמחה.הגברת פתחה

את דף הנייר וניכר שאינה מצליחה לקרא את הכתוב. הוציאה מארנקה קופסת הדורה ומתוכה

זוג משקפיים עדינים, משקפי אישה.היא הרכיבה אותם על חוטמה הקטן והמזדקר והחלה לקרוא.

מעיניה היפות החלו דמעות לזלוג ולבי נכמר .מה הוא כתב לה הבן... שמצא לו נערה צעירה?

שהוא עוזב אותה?..ולא היה לו אומץ לבוא ולומר לה בפניה? היא כל כך עצובה וכואבת ,כל כך

הרבה אהבה נתנה לו והינה שבר.. אם הייתי תופס אותו...ואולי, יקיר ליבה נפטר והיא מבכה

קשות את האבדן? היה אולי חולה קשה והיא טיפלה בו במסירות .או שמא לא יכולה הייתה

לגשת אליו כי אשתו המרשעת ישבה לצידו ורק עכשיו אחות,ידידתה שלחה לה את הידיעה

המרה? איך שהיא סובלת,צער העולם נפל על אישה כל כך עדינה וכפי שנראה,בעלת עולם רגשי

כה עמוק.לבי נכמר ,שכחתי את הפגישה שלי. חשתי צורך עמוק לגשת אליה ולהביע את

השתתפותי בכאבה,ואם תסכים, גם ללטף לה את הראשה ולחבקה ללא כל כוונות נסתרות.נגשתי

אליה,היא נשענה על הקיר שבורה כולה ופניה רטובים מדמעות. צר לי –אמרתי.כן,אמרה תוך כדי

שהיא גועה בבכי,זה עתה נודע לי שהפסדתי כסף רב שהיה מושקע במניות ובדולרים.

חולון, 21.0208

יום שבת, 8 במאי 2010

מצבה ביער

יד לוולוול (זאב-WOLF) וואהל


כאבן שנעלמה עם אחיותיה
ביער העשב העצי,
כישיש הנמצא בזרועותיה
של אם חומה טובענית.
שם ראיתי יד לאדם,
שחי אי אז לפני שנים.

קרוב היה לי האיש
שלא הכרתיו.לפני היוולדי
הלך האיש,הלך ואיננו...

רכבת שחורה ומעשנת
חלפה עברה ברעש אימים.
דרסה בדרכה ולא הותירה
אלא גוויה,גווית נער ,
חייל עול ימים.
צעיר יפה תואר, לבוש בקפידה
מרצין עם כולם,
(האם לא לימדו אז לחייך לצלם?)
ולפעמים אני תוהה
איך היה יכול להיות איתו?
לוּ הרכבת לא עברה
לוּ חש בהתקרבה
לוּ ראהו הנהג

לוּ לוּ לוּ איזה לוּ נלעג.
חסר כל תוחלת ,
ולמרות הלוּ הבלתי אפשרי
התהייה, מה אעשה,
נשארת אתי. חולון מרץ 2010

מכתב לעורך שלא נשלח

לעורך שלום

מאחר והוזמנתי לפעילות של "לוחמים לשלום" אני רואה לנכון לגלות לך את תחושותיי ורגשותיי לגבי טכס הזכרון.השתתפתי השנה בטכס אזכרה אלטרנטיבי ישראלי –פלשתיני באולם תמונע בתל אביב,בפעם הראשונה. יצאתי משם בלב כבד ובתחושות קשות.

אני חייב להקדים ולומר,אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר להתנחלויות ולמתנחלים. עוד בשנות הששים לאחר סיום מחמת ששת הימים ראיתי בהתנחלויות את אבי אבות הטומאה ומכשול לשלום.לבי נחמץ למראה כל עוולה הנעשית לפלחים פלשתינאים בשטחים על פי שיטת "תו מחיר" המבחילה,בגזל פרי עמל ובקשיים הפוקדים אותם בחיי היום יום במקומות מגוריהם. אני תומך בקיום מדינה פלשתינאית ומבין את הצורך בפשרה הוגנת בירושלים.אני רואה בהם שותפים לארצי ומקווה ליום בו אוכל לבקר בשטחי ארץ ישראל בשלום ובתיאום והסכמה של ממשל פלשתינאי חוקי כשם שאזרח פלשתינאי יוכל לבקר באופן חופשי בתל אביב –יפו.

כל זה נאמר כהקדמה לתיאור חוויותיי כשהשתתפתי בעצרת אלטרנטיבית ליום הזיכרון ישראלי –פלישתנאי. הקדמנו,בת זוגי ואני לצאת מתוך תחושה של כבדות רבה,כבדה עלי העצרת.,כמחנך בעברי המקצועי, וכמי שהתמקד במניעת אלימות נוער זכרתי תמיד שני כללים עקרוניים בהבנת התהליך של אלימות הדדית בין שני צדדים (הנני מדגיש את המילה הדדית להבדיל מהתנפלות חד צדדית למטרת שוד וכיו"ב).
ראשית,בכל אירוע אלים בין שני צדדים לשני הצדדים מידה של זכות ומידה של חובה.
שנית,הצד החלש או המובס אינו תמיד גם הצד הצודק יותר.

על כן שמחתי לראות בעצרת זו את הדוברים הערביים מדברים בכנות על כאבם ומנסים אף להבין את כאבו ופחדיו של הצד השני ובאמת מביעים את תחושותיהם במלים היוצאות מהלב וחודרות ללב.
בצד היהודי מצאתי לצערי פשטנות יתר, התייפייפות מיותרת ,התבטלות עצמית ואי דיוקים הנראים כמכוונים.אביא מספר דוגמאות לדבר :

.צר לי לחלוק על דברי רמי אלחנן (אני מקווה שאיני טועה בשמו),אביה השכול של סמדר ז"ל,אך אין צד אחד פלשתינאי- יהודי לוחם לשלום וצד אחר סרבן שלום שכולו יהודי!אכן בצד היהודי יש ויש סרבני שלום ועלינו להיאבק בהם בחתירה לשלום אך גם בצד הפלשתינאי יש סרבני שלום המצהירים השכם והערב כי אין להם די במדינה פלשתינאית ,ולעולם לא יהיה שלום עם המדינה היהודית ,ולגבי היהודים החיים בה ...מוטב שלא לדמיין...איתם חייבים הפלשתינאים שוחרי השלום להיאבק. משום מה הדבר לא בא לידי ביטוי.

הכיבוש הוא רע ומכוער אך חשוב שנדע ונזכור .הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי לא התחיל עם הכיבוש ואני חושש לא ייגמר איתו. ואם כיום לא נהרגות בנות צעירות חמודות ומתוקות כמו סמדר ,אין זה בגלל שהפלשתינאים החליטו שלא לרצוח יותר אלא, לא נעים להגיד, הגדר המוקצה , והשב"כ המושמץ הפועל בשטח,נכון ,לא תמיד בצורה אסתטית. לכן אני מסוגל להפגין נגד גזילת זיתים,נגד הפינוי בשיך ג'רח נגד פעילות העוולה והאווילות הנעשית שם,אך לא נגד הגדר.

עניין הדגל,סיפר רמי אלחנן כי הדגל שלנו לא הונף משום ש"נלקח על ידי המתנחלים"! טעות,הוא לא נלקח אלא נמסר על ידינו למתנחלים ולימין.כך אנו החילוניים המגדירים עצמם כשוחרי שלום, מוסרים את היהדות לחרדים את הלאומיות והציונות למתנחלים. ואנו נשארים עם העגלה הריקה. לא מזמן נאמר בחדשות שתלמידים בבי"ס תיכון תל-אביבי סרבו לשיר בטכס הסיום של לימודיהם, את השיר של אהוד מנור שהיה רחוק מהתנחלויות ומתנחלים"אין לי ארץ אחרת" משום שמתנחלים שרים אותו. אז גם את שירי ארץ ישראל נעביר להם. אגב המתנחלים והימין מדברים עברית לכן כדאי ונכון אולי שנעבור לדבר ערבית או אנגלית....

לבסוף נבצר ממני להבין מניין לקיחת האחריות, והביטחון שניתן לוותר על כל אמצעי הביטחון המקשים,אמנם על הפלשתינאים,אך מונעים מבנות צעירות להצטרף לגורלה של סמדר.יאמר האומר היחס במחסום משפיל,אכן עלינו להתנהג כבן אדם בכבוד לאדם,אך אם המחסום אכן מציל חיים-לו יהי!
אבל הביטחון הזה התמים, ותמימות לפעמים אף היא פשע ,התמימות האומרת שאם אך נסיר מחסומים נבטל גדרות ,ונפסיק את עבודת השב"כ נחיה בשלום והחזרת יהודה ושומרון (כן כך נקרא המקום שאני בעד החזרתו,כך נקראת בעברית,ובהיסטוריה שלנו)- מיד יגיע השלום המיוחל וזאב יגור עם כבש ,יהודי ופלשתינאי יאהבו אחד את השני.

מה יביא את השלום המיוחל-אין לי מושג,אבל אני יודע מה לא ויתור על כל נכסנו הלאומיים וחוסר אחריות וחוסר נקיטת אמצעיים לגבי ביטחוננו הלאומי –שלום לא יביאו !

צר לי,איני יכול להאמין בכך .יותר מזה יש לי קונפליקט בתוכי .הלב איתם-הם אנשים טובים ותמימים והייתי רוצה להיות איתם,אבל המוח לא מרשה .

בברכה

אריה רוקח

לוחמים לשלום


לוחמים לשלום- עצרת זיכרון.
לוחמים לשלום- מציעים חלום
.לוחמים לשלום- נשקים מושלכים
,לוחמים לשלום- בכרזות ושלטים
.לוחמים לשלום- משמאל ומצפון.
לוחמים לשלום -למנוע אסון
לוחמים לשלום- עם הצד הכובש
לוחמים לשלום -עִם מדכא ומייבש
עִם מקים החומות
עִם יוזם התנכלויות.


ואני יושב מתבונן ותמה – איך זה יתכן?
אם אני טורף ולא נטרף זד מרושע ורודה
,אז איך זה ? שהשלום יִקְרַב
עם חד-אשֶם בכל מלחמה וקרב?


הנשמה משתוקקת הנשמה זועקת
אכן לשלום.
אך לוחמים לשלום בוקה ומבוכה ,
האם לא ניתן להגיע לשלום
לא ניתן להגשים חלום, ללא האשמה?
האם לא ניתן להגיע למטרה הנעלה
ללא התבטלות והשפלה? האם למען השלום החלומי,
שאולי יתגשם עלי לוותר על הדגל ועל מהות עצמי?


כבדה עלי העצרת,
עייפתי משאת לבד באשמה.


בעקבות עצרת יום הזיכרון אלטרנטיבית יהודית –פלשתינאית באולם תמונע,תש"ע-2010

יום הולדת

נכתבל יום הולדתה של דניאלה פרנק וצונזר ע"י הכח הנשי
יום הולדת למה ומה
למה אנו חוגגים
בכזאת מין שמחה?
מילא אם הייתה קיימת התופעה
בה את החיים
אנו מתחילים בזקנה
ולאט לאט מצעירים והולכים
והופ מבלי להתחכם
חוזרים לרחם האם.
עד שנהפכים
בחודש התשיעי לעוברים
ואז רבותי, יש למה לחכות
לאורגזמה עסיסית,אדירה
שתסיים מסכת חיים יפה ועשירה.

אבל לא,לא כך המעשה
בסוף החיים ,לא אורגזמה
אלא המוות מחכה.
אז מה השמחה?
איזה יופי –
נותרו לי רק שלושים שנה
ובעוד עשור,
מה אתה מבסוט חמור?
נותרו לי רק עשרים
אני מתקרב מהר מהר לשנתי האחרונה
ובמקום לשבת ולבכות מרה
אנו חוגגים ועושים מסיבה.

והקהל,חברים וידידים
וגם הקרובים
הם שמחת אמת חוגגים:
לא רק אנחנו מזדקנים והולכים.
אלא גם קרבן המסיבה
(סליחה,חתן המסיבה)
שהיה פעם עלם חמודות
שמזדקן ונראה –
שלא נדע מצרות.

והברכה המקובלת בכאלה אירועים-
"שתחיה עד מאה ועשרים".
זה לא יפה שאתם כך עושים
כל כך הרבה לחיות
בעולם מלא צרות?
עולם בו ידברו תמיד ומדברים
על מדינה לפלשתינאים
ובנתים ללא הפסקות יהודים וערבים
אחד על השני כפות מורידים.
מביט ונהנה מן הצד
ידידנו אחמניג'אד.
עד מאה ועשרים
עם חרדים וקברים עתיקים?
עם מלחמות והרס
ומעל חכל
מאה ועשרים עם שמעון פרס?

וברכה יותר יפה:
עד מאה כעשרים"
אז קודם יש כבר הנחה
הורידו חצי שליש
על התנהגות טובה.
שנית מה?
זקן בן מאה
יתחיל לחזר אחרי כל עלמה נאה
ובלי שיניים ,שיער ומלא קמטים
ימשוך אותה ל,שטוץ" בחדר השירותים? לא כך ?
אז מה זה עד מאה כעשרים?
אז מה זה עד מאה כעשרים
שיצמחו לו שיניים
ויתפתחו השרירים
ואת הויאגרה ישאיר לאחרים?

אז חישבו כל זה כדאי?
לחגוג ולשמוח עד בי די?
האם לא יותר עדיף
לשבת תחת עץ התאנה
או השזיף
לעשן את מקטרת השלום
ולהזכר בימים
שאמרנו עוד יבוא היום...
והיום האם הגיע האם בא?
קדחת...
אז מה עושים ? עושים מסיבה.

ווי אזוי מאכטמן א ישראלישע סלט?

מוקדש למורתי אסתר רוז'אנסקי
מענעמט א רויטער טאַמאטע
א שיינע, אַ האַרטע,
נישט וואַייך ווי א שמאַטע.

מענעמט א פעפער א גרינע
גלייך ווי די ברימטער קוזינע,

אוגערגע גרין און לאַנג
ווי אונזערע געשמאַק פאַֹרלאַנג.

א פריש שארפע ציבלע
שיין ווי א יונגע מיידאֹלע.

איין אָדער צווי מאַיירן
אויסגעראַצן גיט גיט
זאָל אפילו די באָבע זאָגן:
"אַ דאָס איז טאַֹקע גיט ".

און וואָס איז מיט רעטעך?
אָן רעטעך נישטו קיין סלט
דאָס וויסן דאָך-ייעדעם שמנדריק
און ייעדעם תעמעוואַט.

דאַרף מאן אָפשניידן דין דין
דיניקער און קלייניקער
מיט בוימעל
און זאַפט לימון,
זאַלץ און פעפער שוואַרץ
וואָס איז גיט צום האַרץ.

מישן און מישן גוט גוט
אָט אֹזוי עס איז געזונט.


מיט אַ גאַבעל און א מעסער
עס גזונטערהייט
אונזערע לערערין אסתר.

עס שמעקט אַ מחיה,
און ווער האָט גמאַכט
דעם סלט?
איירע תלמיד-אריה.

איך קום צוריק צו דיר


א ווידוי און איין איינסדרוק אויף חרטה,פון א חוצפדיק סברה.


איך קים צוריק צו דיר
די אַלטע,גוטע יידישע שפראַך
איך גיי צו טרעפן דיר
מיינע פאשימטע, בעליידיקטע און שוואַך.
"ז'אַרגון","גלותעדיק","מיאוס"
מיט אונזרע גרויסהאַלטונג
שאַרפע ווערטער דיר גערופן,ווי א שיס.

וויר בושה געהט מיט
די לשון פון מאַמע און טאַטע,
און דיר ארויס געוואָרפן
ווי אַ אַלטע שמאַטע.

אירע אַלט- ניַי שוועסטער
דיַינע שיינע פלאַץ פארנומען,
און דיי אלטצ'קע מועטר
איז כמעט גאנץ פארשוונדען.

אָבער די-ווי א זאַמדפויגעל
אויפגעשטאַנד אויפגעוואַכט
אין ייעדער מדינה און שטאָט
קומסט די מיט א ניים מוט.
פון די גולדנע מדינה,
צו די גרויסע ארגנטינע,
פון רוסלאנד און אוקראינע
צו די יידישע מדינה,
אי אַהין אי אַהער
קימסט טאנצן און א שיעור.

יו,איך וועיס.
דער שונא דיינע מליונן
רעדערן האָט געהרגעט.
אָבער די האָסט געקריכט אַרויס
פון די שונאים שמוץ,
און איביק,איביק די בלייבט ביי אונץ.


חולון , 21.7.09

יום חמישי, 15 באפריל 2010

אמי

פנים שחומות שחורת שיער
עיניים שחורות רחומות חמות.
(ציגנקע, כך קראו לך שם).
אוזניים מקשיבות לסיפוריי השונים-
סיפורי תנועה,
סיפורי צבא
וסיפורי קיבוץ.

ואני, בן שחץ צעיר
לא מקשיב, לא רוצה לא חש:
סיפורי גלות,
מה לי סדגורה ובוקובינה?
כששלי חניתה וראש פינה.
מה לי שפת ז'רגון גלותית
כשאני הקוצני, שלי העברית.

ואת הטובה הרחומה
בך עלבתי ללא סיבה.
היום כשאני בוגר מגילך-
ביום מותך,
מה לא הייתי נותן
לזכות ולשמוע את סיפורך.

מצבה ביער

יד לוולוול (זאב) וואהל


כאבן שנעלמה עם אחיותיה
ביער העשב העצי,
כישיש הנמצא בזרועותיה
של אם חומה טובענית.
שם ראיתי יד לאדם,
שחי אי אז לפני שנים.

קרוב היה לי האיש
שלא הכרתיו.לפני היוולדי
הלך האיש,הלך ואיננו...

רכבת שחורה ומעשנת
חלפה עברה ברעש אימים.
דרסה בדרכה ולא הותירה
אלא גוויה,גווית נער ,
חייל עול ימים.
צעיר יפה תואר, לבוש בקפידה
מרצין עם כולם,
(האם לא לימדו אז לחייך לצלם?)
ולפעמים אני תוהה
איך היה יכול להיות איתו?
לוּ הרכבת לא עברה
לוּ חש בהתקרבה
לוּ ראהו הנהג

לוּ לוּ לוּ איזה לוּ נלעג.
חסר כל תוחלת ,
ולמרות הלוּ הבלתי אפשרי
התהייה, מה אעשה,
נשארת אתי.

חולון מרץ 2010

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

ההשבעה- לטל האהבה מסבא

כשראיתי אותך בזמן ההשבעה
אני מודה, התרגשתי,
חשתי בעיני את הדמעה.
ראיתי איך את צועדת בשורה ,
על פניך חיוך ובעיניך גאווה.
ואת יפה, כל כך יפה.

כשנשבעת יחד עם חברותיך
לעשות כל הנדרש
ואם צריך-אף להקריב את חייך,
ראיתי בעיני מבעד למסך
את סבא חיים פינחס-שלא הכרתי ,
והוא כושל, מוחלש ומוצעד בסך,
הוא ואחיו האמלים
מלווים בצעקות, במכות
וקתות רובים.

מבעד למסך העשן והאבק
רציתי לצעוק ולומר לו –סבא יקר
אמנם סבלך גדול הוא ומר,
אבל,אחרי הנכד והנינים
גם הנכדה לדור חמישי
עומדת בגאווה בצל הדגל
ונשבעת אמונים
שיותר לא נתן שסבתות וסבאים
שבגלל שנאה ורשע
לא יוכרו על ידי הנכדים.

יום שישי, 19 בפברואר 2010

ברל פלומן

ברל פלומן


תושבי העיירה קראו לו ברל פלומן (=ביידיש שזיפים), הוא נקרא כך על שום שהיה אדם מיוחד במינו שונה משאר היהודים,ראשית משום שלהבדיל משאר יושבי הכפר ,גר ברל מחוץ לעיר בכפר שאינו רחוק מהעיירה. ברל היה מגדל שזיפים מיוחדים באיכותם-גדולים מתוקים ועמידים לזמן רב. מכל המדינה ואפילו מקייב,לבוב ומטשרנוביץ הרחוקות היו באים שועי הארץ יהודים ושאינם יהודים,לרכוש שזיפים מברל .

ברל חי באושר,היה לו הכול.פרנסה לא חסרה, אשתו פייגה הייתה אישה כלבבו דהיינו-טובה,חרוצה ו-נקייה. ילדיו הגם שלא היו מצטיינים בלימודיהם אהבו לעבוד ולעזור לאבא במטע,היו ועל כן לא היה מאושר ממנו.

השנים חלפו באושר ובהנאה ואז הגיע בנו הבכור לפרקו והגיע הזמן לחתן אותו. חשב ברל וחשב היכן ימצא אישה מתאימה לבנו. לא שלא שלחו אליו את השדכנית ודווקא ממשפחות בעלות ייחוס וכאלה שנותנות נדוניה יפה,אבל ברל סירב.ייחוס לא עניין אותו, וגם לנדוניה לא נתן חשיבות רבה.ברל נהג לומר,"עם ייחוס לא מכינים קוגל לשבת ועם נדוניה לא מכינים צ'ולנט"., הוא רצה לבנו אישה טובה,חרוצה ו-נקייה. איך אפשר למצוא אישה כזאת? מבין השידוכים שהציעו לו האחת הייתה הכול מלבד נקייה ואילו השנייה מפונקת הבורחת מעבודה והשלישית הייתה ידועה כמרשעת איומה ולכן מה לו עם ייחוס או נדוניה הוא רוצה שאשת בנו תהיה טובה,חרוצה ו-נקייה.

המחשבה טרדה את מנוחתו וכל הלילה לא חדל מלחשוב על כך ולחבל תחבולות כיצד להגיע למטרתו. לילה אחד זה קרה, ברל התעורר כדרכו בזמן האחרון באשמורת שלישית וקפץ ממיטתו וצעק-יש! מצאתי! העיר את זוגתו וסח לה על הרעיון שמוחו הגה. פייגה לא התלהבה אך גם לא התנגדה ,ניסיונה רב השנים עם ברל לימד אותה שהיא יכולה לסמוך עליו ועל רעיונותיו.

ברל התלבש, הניח מהר תפילין,אמר במהירות את תפילת השחרית ביחידות ויצא אל המטע.

עם הנץ החמה הגיע ברל לשוק העיירה המתעורר עם שתי עגלות.האחת מלאה שזיפים גדולים ,טריים וצבעוניים והעגלה השנייה –ריקה. תפס לו ברל מקום מרכזי בשוק והחל קורא בקול:

יהודים יקרים,יהודים חכמים,יש היום מציאות בשוק, נקו את ביתכם,הביאו אלי את האשפה והאבק שאספתם ואני אתן לכו בתמורה אותה כמות של שזיפים.

היהודים שהתאספו סביבו היו בטוחים שהוא לועג להם ושחו על כך-
-מה הוא חושב לעצמו...
- עושה צחוק מאנשים רציניים...
-האיכר הזה עושה צימס מתלמידי חכמים ...

וכן הלאה...כאשר ראו שברל אינו פוסק להציע את סחורתו,רצו לרב וסיפרו לו את כל העניין.
הרב שקל וחשב ואמר לאנשי העיר,דברי חכמה כדרכו:"השאלה היא אם הוא עושה צחוק או הוא מתכוון ברצינות. זאת נדע רק אם נעמיד אותו במבחן. ילך רב נפתלי השמש הביתה,ינקו הוא ואשתו שרה–לאה את ביתם,ימלאו דלי מלא אשפה ביתית לברל. אם ייתן להם בתמורה דלי שזיפים אזי רצינית כוונתו ואפשר ליהנות מהשזיפים.

רץ השמש ביתה,ניקו הוא ואשתו את הבית והביאו לברל דלי מלא אשפה ביתית ואבק. לקח מהם ברל את הדלי שפך את תכולתו לעגלה הריקה,ונתן להם דלי מלא שזיפים יפים וטובים.

ראו האנשים שברל כן בדברו ומיד רצו ניקו את ביתם והביאו לברל דליים פחים ארגזים ואפילו שקים של אשפה. וברל נוטל מהם את האשפה ופך אל תוך העגלה שהייתה בבוקר ריקה,ונותן תמורתם כלים מלאים פרי,שזיפים. האנשים צוחקים לעצמם-ברל השתגע ,אבל מה איכפת להם? הם נותנים לו אשפה וזוכים בשזיפים.

עד מהרה התרוקנה עגלת השזיפים ועגלת האשפה תמלאה על גדותיה. ברל חזר הביתה. למחר שוב העניין חוזר על עצמו שוב מתייצב ברל במקום המרכזי בשוק והמשיך להכריז על מרכולתו ועל התמורה,אשפה ואבק ביתי.
חושבי העיר חזרו והביאו דליים מלאי אשפה ושוב התרוקנה עגלת השזיפים והתמלאה עגלת האשפה.

ביום השלישי כבר באו פחות אנשים, כולם כבר ניקו את הבתים ואז לקראת סוף היום,אחרי הצהרים,נגשה אל ברל נערה צעירה,חיננית וביישנית ופנתה לברל כשעיניה מושפלות וכף ידה פתוחה ובידה מעט אבק,. "ניסיתי",כך אמרה "במשך כל היום לחפש לכלוך ואבק בבית ולא מצאתי אלא המעט מעט הזה,אבל שני הורי זקנים וחולים ואני היחידה שמטפלת בהם, כל אחי ואחיותיי עזבו. אני יודעת שאין לי מספיק אשפה,אבל אבי ואמי זקוקים מאד לשזיפים".

ברל התבונן בנערה בחיוך של חיבה ואמר לה:"לך ולהורייך יהיו שזיפים ככל שתרצו.
את-טובה,חרוצה ו-נקייה,ואני כבר היום שולח את השדכנית להורייך".

ברל פלומן


תושבי העיירה קראו לו ברל פלומן (=ביידיש שזיפים), הוא נקרא כך על שום שהיה אדם מיוחד במינו שונה משאר היהודים,ראשית משום שלהבדיל משאר יושבי הכפר ,גר ברל מחוץ לעיר בכפר שאינו רחוק מהעיירה. ברל היה מגדל שזיפים מיוחדים באיכותם-גדולים מתוקים ועמידים לזמן רב. מכל המדינה ואפילו מקייב,לבוב ומטשרנוביץ הרחוקות היו באים שועי הארץ יהודים ושאינם יהודים,לרכוש שזיפים מברל .

ברל חי באושר,היה לו הכול.פרנסה לא חסרה, אשתו פייגה הייתה אישה כלבבו דהיינו-טובה,חרוצה ו-נקייה. ילדיו הגם שלא היו מצטיינים בלימודיהם אהבו לעבוד ולעזור לאבא במטע,היו ועל כן לא היה מאושר ממנו.

השנים חלפו באושר ובהנאה ואז הגיע בנו הבכור לפרקו והגיע הזמן לחתן אותו. חשב ברל וחשב היכן ימצא אישה מתאימה לבנו. לא שלא שלחו אליו את השדכנית ודווקא ממשפחות בעלות ייחוס וכאלה שנותנות נדוניה יפה,אבל ברל סירב.ייחוס לא עניין אותו, וגם לנדוניה לא נתן חשיבות רבה.ברל נהג לומר,"עם ייחוס לא מכינים קוגל לשבת ועם נדוניה לא מכינים צ'ולנט"., הוא רצה לבנו אישה טובה,חרוצה ו-נקייה. איך אפשר למצוא אישה כזאת? מבין השידוכים שהציעו לו האחת הייתה הכול מלבד נקייה ואילו השנייה מפונקת הבורחת מעבודה והשלישית הייתה ידועה כמרשעת איומה ולכן מה לו עם ייחוס או נדוניה הוא רוצה שאשת בנו תהיה טובה,חרוצה ו-נקייה.

המחשבה טרדה את מנוחתו וכל הלילה לא חדל מלחשוב על כך ולחבל תחבולות כיצד להגיע למטרתו. לילה אחד זה קרה, ברל התעורר כדרכו בזמן האחרון באשמורת שלישית וקפץ ממיטתו וצעק-יש! מצאתי! העיר את זוגתו וסח לה על הרעיון שמוחו הגה. פייגה לא התלהבה אך גם לא התנגדה ,ניסיונה רב השנים עם ברל לימד אותה שהיא יכולה לסמוך עליו ועל רעיונותיו.

ברל התלבש, הניח מהר תפילין,אמר במהירות את תפילת השחרית ביחידות ויצא אל המטע.

עם הנץ החמה הגיע ברל לשוק העיירה המתעורר עם שתי עגלות.האחת מלאה שזיפים גדולים ,טריים וצבעוניים והעגלה השנייה –ריקה. תפס לו ברל מקום מרכזי בשוק והחל קורא בקול:

יהודים יקרים,יהודים חכמים,יש היום מציאות בשוק, נקו את ביתכם,הביאו אלי את האשפה והאבק שאספתם ואני אתן לכו בתמורה אותה כמות של שזיפים.

היהודים שהתאספו סביבו היו בטוחים שהוא לועג להם ושחו על כך-
-מה הוא חושב לעצמו...
- עושה צחוק מאנשים רציניים...
-האיכר הזה עושה צימס מתלמידי חכמים ...

וכן הלאה...כאשר ראו שברל אינו פוסק להציע את סחורתו,רצו לרב וסיפרו לו את כל העניין.
הרב שקל וחשב ואמר לאנשי העיר,דברי חכמה כדרכו:"השאלה היא אם הוא עושה צחוק או הוא מתכוון ברצינות. זאת נדע רק אם נעמיד אותו במבחן. ילך רב נפתלי השמש הביתה,ינקו הוא ואשתו שרה–לאה את ביתם,ימלאו דלי מלא אשפה ביתית לברל. אם ייתן להם בתמורה דלי שזיפים אזי רצינית כוונתו ואפשר ליהנות מהשזיפים.

רץ השמש ביתה,ניקו הוא ואשתו את הבית והביאו לברל דלי מלא אשפה ביתית ואבק. לקח מהם ברל את הדלי שפך את תכולתו לעגלה הריקה,ונתן להם דלי מלא שזיפים יפים וטובים.

ראו האנשים שברל כן בדברו ומיד רצו ניקו את ביתם והביאו לברל דליים פחים ארגזים ואפילו שקים של אשפה. וברל נוטל מהם את האשפה ופך אל תוך העגלה שהייתה בבוקר ריקה,ונותן תמורתם כלים מלאים פרי,שזיפים. האנשים צוחקים לעצמם-ברל השתגע ,אבל מה איכפת להם? הם נותנים לו אשפה וזוכים בשזיפים.

עד מהרה התרוקנה עגלת השזיפים ועגלת האשפה תמלאה על גדותיה. ברל חזר הביתה. למחר שוב העניין חוזר על עצמו שוב מתייצב ברל במקום המרכזי בשוק והמשיך להכריז על מרכולתו ועל התמורה,אשפה ואבק ביתי.
חושבי העיר חזרו והביאו דליים מלאי אשפה ושוב התרוקנה עגלת השזיפים והתמלאה עגלת האשפה.

ביום השלישי כבר באו פחות אנשים, כולם כבר ניקו את הבתים ואז לקראת סוף היום,אחרי הצהרים,נגשה אל ברל נערה צעירה,חיננית וביישנית ופנתה לברל כשעיניה מושפלות וכף ידה פתוחה ובידה מעט אבק,. "ניסיתי",כך אמרה "במשך כל היום לחפש לכלוך ואבק בבית ולא מצאתי אלא המעט מעט הזה,אבל שני הורי זקנים וחולים ואני היחידה שמטפלת בהם, כל אחי ואחיותיי עזבו. אני יודעת שאין לי מספיק אשפה,אבל אבי ואמי זקוקים מאד לשזיפים".

ברל התבונן בנערה בחיוך של חיבה ואמר לה:"לך ולהורייך יהיו שזיפים ככל שתרצו.
את-טובה,חרוצה ו-נקייה,ואני כבר היום שולח את השדכנית להורייך".

יום ראשון, 7 בפברואר 2010

חלומות


תמיד אני רואה עולם של לילה,
מראות שמחה, עצבות ופחד.

על יצועי,מלווה ברוגע נשִימתה,
העולם סוער, גועש וגולֵל.
מספר עבר,חוֹוֶה הווה ומבַעֵת עתיד.

ואני מבקש מריבון העולמים:
לעשות שאלת חלום?
או שמא להבין את "פשר החלומות"?

אני ממשיך וחולם,בלילות מרתקים
וכשאני מתעורר,הכול נשכח כלא היה.



20.01.2010

ביוון כבר לא שוברים צלחות

מוקדש לחנה א. מורה דגולה למחול יווני ובלקני.
ולכל השואלים אם כשאנו רוקדים יווני ,אנו זורקים ושוברים
צלחות .

*************************************

ביוון כבר לא שוברים צלחות
במקום זה זורקים פרחים.

בַּריקוד, להבות סובבות במעגל
ורוקדות תמיד בקצבים ידועים
חספיקו,זוננרדיקו זמבקיקו,סירטו

והריקוד מְקרב רחוקים,
יד לכתף וידיים לשכנך,
סובב עצמך פעם ופעמיים
וחבט בנעל בכף ידך..

והניגון מתגלגל מסחרר
מעורר כבתפילות
גליקריה ,חאריס וקאזאג'ידיס
מזור לנשמה ושמן לעצמות.

וכגוש אחד חבורה נעה
יחד רוקעת כל רגל וכל כף
מחול יווני,.סאגאפו .

בגוש כל אחד נבלע
אתה חלק ואתה בתוכו.
אינך בודד גם כשאתה לבדך
המחול והמוסיקה
מחבקים אותך..

חורף,2010

יום שבת, 9 בינואר 2010

סיפור אמיתי הזוי


בצעירותי קראתי את סיפורו של שוויק ואף ראיתי אותו על במת "האהל" עם מאיר מרגלית. אהבתי אותו!

סיפורו של ירוסלב האשק על החייל האמיץ שוויק,תמיד עורר בי סימפטיה וחיבה עזה לאיש הצבא שהצבא היה

רחוק ממנו למרות שגויס אליו. "מודיע בהכנעה"או "הרגו לנו את הפרדיננד" והיו תמיד משפטי מפתח עבורי.

סימפטיה וחיבה אבל גם מידה של הזדהות,נדמה שגם אני הייתי מין שוויק כזה למרות כל ההבדלים .בכל זאת צה"ל

איננו צבאו של הקיר"ה ובכל זאת אני חושב שהתאמתי לצה"ל כמו ששוויק התאים לצבא הקייזר כך שבאמת אפשר

לומר שבמידה מסוימת הזדהיתי איתו.


המעשה השוויקי שעליו אני רוצה לספר מביא אותי עד היום למצב שאנני יודע לצחוק ,לבכות ,להתבייש ובכלל מה

לעשות. עובדה אחת קיימת –אני הייתי החייל היחידי בצה"ל שהוצמד לחיוך.כן, צה"ל מצמיד,או לפחות נהג להצמיד

טירונים סוררים לכל מיני דברים לקסדות ,לרובים ,לחגור פילים למה לא? אבל אני הייתי הטירון היחידי בצה"ל

שהוצמד לחיוך,תוך כדי שלושה משפטי מחץ.

היינו מחלקה של טירוני נח"ל בבית דאראס,רצנו ריצת בוקר בחצי גוף ערום כרגיל,חלקנו עם ריבועים בבטן ואחרים

כרסים מכובדים מהבסיס עד באר טוביה וחזרה כשאקסי הרב"ט, שאז נראה לנו כחצי אלוהים, מנצח על הריצה.

הוא צורח-הו הו הו הו הו הו הו

ואנו עונים-הו הו הו הו הו הו הו.

וגם שרים-מה קרה לרוזנבלום/נפל מגובה עצום/חגור מסע, ביטול חופשה ולירה קנס.

עוד אנו רצים והינה שלוש יעלות חן פוסעות מעדנות נכחנו,מעוררות עניין רב במסה הגברית המיוזעת הרצה ושרה

שירי נפש,ואז לנגי לוחש לי –"תראה את האמצעית איזה תחת משגע,"ואני צוחק ועונה לו "שלושתן חתיכות

משגעות". שכן זאת לדעת,בטירונות, בחבורה גברברית רווית הורמונים כל בת המין השני היא כלילת היופי.

אַקסי שאהב עונשים מקוריים ראה בחטְאי וקרא מיד:רוקח בא הנה",ברור,עברתי על הדיבר- בשורה לא תדבר.

מה אמרת? לענות? מיד נזכרתי בשוויק.. "מודיע בהכנעה שאמרתי ששלושתן חתיכות משגעות". והוא "רוץ אם כך

סביבן ואמור להן זאת". מה השתגעתי לעשות צחוק מעצמי? ואז נזכרתי שוב-שוויק אינו מסרב. "מודיע בהכנעה

האדון המפקד אקסי –אעשה זאת". רצתי סביבן ואמרתי להן שהן חתיכות משגעות. אני אומר ומתפוצץ מצחוק,

והשלוש אף הן צוחקות. אני חוזר למפקד האדיר אקסי כשאני לא מסוגל להפסיק לצחוק. הוא פוקד: "תפסיק

לצחוק!" ואני רוצה אבל לא מצליח! אז הוא אומר את משפט המחץ מספר אחד-" רוקח, היות ואתה לא מפסיק

לצחוק-אתה צמוד לחיוך!!!"חזרתי לשורה כשחיוך מרוח על פני .אנו רצים ועל פני חיוך, יושבים בשיעור נשק עם

אקסי שהיה מ"כ ישיר שלי-על פני חיוך. אבל כמה אפשר? די הפסקתי.

אקסי מיד שם לב ודורש הסבר-"מודיע בהכנעה האדון המפקד ששרירי הפה התעייפו ולא מסוגלים לאחוז את

החיוך" אמרתי ואז פולט אקסי את משפט המחץ השני: "לך אם כך למרפאה תבקש פלסטר ותחזק את שרירי החיוך".

תשובתי הייתה שוויקית"כן,האדון המפקד". רצתי למרפאה ופניתי לחובש התורן, שהתעניין לדעת למה אני זקוק

לפלסטר? הסברתי שהאדון המפקד אקסי שלח אותי לקבל מהאדון החובש פלסטר על מנת לחזק את שרירי

החיוך,שאליו אני צמוד. "חכה רגע" אמר- ונכנס לרופא, הרופא קרא לי אליו .הוא דיבר אתי ברוך ובהבנה כמו

שמדברים עם אחד שנתבלעה דעתו. כאשר גמרתי לספר, האדון הרופא נראה כעוס ואמר לי:" לך ותגיד לאדון המפקד

שלך שיבוא בריצה בזה הרגע שכן אם לא יגיע אני אכניס לו באבי אבותיו שלא ישכח לנצח".

בהכנעה רבה רצתי לשקם הנגדים והקצינים ,שם ישב אקסי על טמפו וופלה משולשת כנהוג בימים ההם נעמדתי

מולו וקראתי בקול ,כך שישמעו כולם: "האדון המפקד אקסי (שוויק או לא שוויק?)מודיע בהכנעה, האדון הרופא

קורא לו ואומר שאם לא יגיע מיד ובריצה יכניס לו באבי אבותיו שלא ישכח לנצח".

לנוכח עינם המשתאות של כל הנוכחים הניח אקסי את הטמפו והוופלה ורץ למרפאה . שם עמדתי מאחורי הקיר הדק

ושמעתי את הרופא נוזף באקסי בזעף ובצעקה רמה "תגיד, אתה אידיוט?אתה רוצה לשגע לי את הטירונים ועוד

ועוד"...ואז יצא האדון המפקד אקסי בפנים אדומות נזופות ואמר לי את משפט המחץ השלישי והמסכם:"אתה

משוחרר מהחיוך".ואני כמובן "כן האדון המפקד".

הלקחים ששוויק למד-שהאדון המפקד אמנם חשוב וגדול אבל מן הסתם יש גדולים וחשובים ממנו וכן שגם ב"הכנעה

רבה" אפשר להכניס לאדון המפקד באבי אבותיו ובלבד שלא יהרגו לנו את הפרדיננד.

יום רביעי, 6 בינואר 2010

בת יפתח


רוח קרירה נושבת בהרים
רוח מיללת מיבבת,
אף היא בוכה
על אבדן נעורים,
בוכה עלי.
נישבי,נישבי רוח טובה
מים אלי תבואי,
רוח סוררת,אהובה.

אני על אבן יושבת דומם
וסביבי נערותי כולן.
חברותי מילדות נדות לי
ומבכות את גורלי.

לפני שנות אלף שפרו חיי,
בת יחידה לאב אוהב ואמיץ.
ואיך אז קינאו בי חברותי.

ואילו היום,
הדמעות ללא הרף שופעות.,
החברות משפילות עיני דמע.
אינן מתבוננות בעיני
הן יודעות וגם אני,
כי הן תמשכנה לחיות אחרי.

ואני...
אני לא רבות אחיה
אהוב אין ולא יהיה,
ואני נערה משתוקקת חיים
שואפת אהבה,
מראה יקרות לרגע חלף, עבר
עלם חמודות שראיתי בכפר.

נגזר עלי לנוד ולבכות
על נמהרות הלוחם
וחטאי אבות.
על אב פזיז, אב נמהר
שבמחי מילה את גורלי גזר.

עוד אני זוכרת,
את בשורת הניצחון,
כה עלזתי
שניגפו בפניך בני עמון.

אספתי את הבנות,
סכנו בשרנו,
לבשנו את מיטב המחלצות
ויצאנו לקראתך בתופים ובמחולות.
כל כך שמחתי לקראתך,
כל כך רציתי ליפול לזרועותיך.

אך מה תמהתי
שבמקום להושיט בשמחה
את ידיך,
זעקת לפתע בתדהמה ובכאב
וקרעת את בגדך.

"אהה בתי הכרע הכרעתני,
ואני פציתי פי אל ה'
לא אוכל לשוב.
להוותי נדרתי נדר
והיה כל היוצא מדלתי ביתי...
והיה לה' והעלתיו לעולה".

מה חשבת אב נמהר
אב אהוב
מי ייצא לקראתך
כאשר תשוב?

אבי,אבי אומלל באבות
אבל אתה ללא דמעות.
שופט בישראל,
איש מלחמה,מושיע וגואל.
איך לא תרעד ידך
באחזה במאכלת למלא הנדר?
הרי בעיני כולם תקרא:
רוצח בתו ,אכזר זה הגבר.
לי יאבדו חיי ועלומי,
אך עליך אבי,עליך רחמי.
מרים יהיו חייך עד יום מותך.
אל דומה תכמה
וביום זה תהא גאולתך.
אך לך אבי, לבי לא אגלה,
"פצית פיך אל ה'
עשה לי כאשר יצא מפיך".

למשאלתי הרפת ממני לשני חדשים
והלכתי וירדתי על ההרים
אני ואתי רעותי,
לבכות ולקונן על בתולי.

ועתה עברו שני החודשים
נער הרועים מרועי העדר
הנה הופיע .
שליח אבי הוא,להביאני
לקיים את הנדר.

היו שלום הרים,היו שלום שמים,
סלעים, עצים ומעיין המים.
שלום לכן הרעות עד הסוף חברותיי
אנא בכו עלי ,על חיי ועל נעורי.


חולון,שבועות תשס"ט,מאי 2009









אני רוצה למות

אני רוצה למות

כך הצהיר וחזר

הורגת אותי הבדידות

הראש שורף כאש,

אני חולה אני סכיזופרני

אני לבד,אני מתייאש

ואין עוד אחד כמוני.

במועדון כולם דפוקים

אז אלוהים אמור

איך מהעולם יוצאים?

ואתה מאזין לקול

אתה קולט את התחושה

איך מסייעים בכל?

ואיך מקלים

על סיוט החוויה.

קייץ 2009 בעקבות שיחה ער"נית