לעורך שלום
מאחר והוזמנתי לפעילות של "לוחמים לשלום" אני רואה לנכון לגלות לך את תחושותיי ורגשותיי לגבי טכס הזכרון.השתתפתי השנה בטכס אזכרה אלטרנטיבי ישראלי –פלשתיני באולם תמונע בתל אביב,בפעם הראשונה. יצאתי משם בלב כבד ובתחושות קשות.
אני חייב להקדים ולומר,אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר להתנחלויות ולמתנחלים. עוד בשנות הששים לאחר סיום מחמת ששת הימים ראיתי בהתנחלויות את אבי אבות הטומאה ומכשול לשלום.לבי נחמץ למראה כל עוולה הנעשית לפלחים פלשתינאים בשטחים על פי שיטת "תו מחיר" המבחילה,בגזל פרי עמל ובקשיים הפוקדים אותם בחיי היום יום במקומות מגוריהם. אני תומך בקיום מדינה פלשתינאית ומבין את הצורך בפשרה הוגנת בירושלים.אני רואה בהם שותפים לארצי ומקווה ליום בו אוכל לבקר בשטחי ארץ ישראל בשלום ובתיאום והסכמה של ממשל פלשתינאי חוקי כשם שאזרח פלשתינאי יוכל לבקר באופן חופשי בתל אביב –יפו.
כל זה נאמר כהקדמה לתיאור חוויותיי כשהשתתפתי בעצרת אלטרנטיבית ליום הזיכרון ישראלי –פלישתנאי. הקדמנו,בת זוגי ואני לצאת מתוך תחושה של כבדות רבה,כבדה עלי העצרת.,כמחנך בעברי המקצועי, וכמי שהתמקד במניעת אלימות נוער זכרתי תמיד שני כללים עקרוניים בהבנת התהליך של אלימות הדדית בין שני צדדים (הנני מדגיש את המילה הדדית להבדיל מהתנפלות חד צדדית למטרת שוד וכיו"ב).
ראשית,בכל אירוע אלים בין שני צדדים לשני הצדדים מידה של זכות ומידה של חובה.
שנית,הצד החלש או המובס אינו תמיד גם הצד הצודק יותר.
על כן שמחתי לראות בעצרת זו את הדוברים הערביים מדברים בכנות על כאבם ומנסים אף להבין את כאבו ופחדיו של הצד השני ובאמת מביעים את תחושותיהם במלים היוצאות מהלב וחודרות ללב.
בצד היהודי מצאתי לצערי פשטנות יתר, התייפייפות מיותרת ,התבטלות עצמית ואי דיוקים הנראים כמכוונים.אביא מספר דוגמאות לדבר :
.צר לי לחלוק על דברי רמי אלחנן (אני מקווה שאיני טועה בשמו),אביה השכול של סמדר ז"ל,אך אין צד אחד פלשתינאי- יהודי לוחם לשלום וצד אחר סרבן שלום שכולו יהודי!אכן בצד היהודי יש ויש סרבני שלום ועלינו להיאבק בהם בחתירה לשלום אך גם בצד הפלשתינאי יש סרבני שלום המצהירים השכם והערב כי אין להם די במדינה פלשתינאית ,ולעולם לא יהיה שלום עם המדינה היהודית ,ולגבי היהודים החיים בה ...מוטב שלא לדמיין...איתם חייבים הפלשתינאים שוחרי השלום להיאבק. משום מה הדבר לא בא לידי ביטוי.
הכיבוש הוא רע ומכוער אך חשוב שנדע ונזכור .הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי לא התחיל עם הכיבוש ואני חושש לא ייגמר איתו. ואם כיום לא נהרגות בנות צעירות חמודות ומתוקות כמו סמדר ,אין זה בגלל שהפלשתינאים החליטו שלא לרצוח יותר אלא, לא נעים להגיד, הגדר המוקצה , והשב"כ המושמץ הפועל בשטח,נכון ,לא תמיד בצורה אסתטית. לכן אני מסוגל להפגין נגד גזילת זיתים,נגד הפינוי בשיך ג'רח נגד פעילות העוולה והאווילות הנעשית שם,אך לא נגד הגדר.
עניין הדגל,סיפר רמי אלחנן כי הדגל שלנו לא הונף משום ש"נלקח על ידי המתנחלים"! טעות,הוא לא נלקח אלא נמסר על ידינו למתנחלים ולימין.כך אנו החילוניים המגדירים עצמם כשוחרי שלום, מוסרים את היהדות לחרדים את הלאומיות והציונות למתנחלים. ואנו נשארים עם העגלה הריקה. לא מזמן נאמר בחדשות שתלמידים בבי"ס תיכון תל-אביבי סרבו לשיר בטכס הסיום של לימודיהם, את השיר של אהוד מנור שהיה רחוק מהתנחלויות ומתנחלים"אין לי ארץ אחרת" משום שמתנחלים שרים אותו. אז גם את שירי ארץ ישראל נעביר להם. אגב המתנחלים והימין מדברים עברית לכן כדאי ונכון אולי שנעבור לדבר ערבית או אנגלית....
לבסוף נבצר ממני להבין מניין לקיחת האחריות, והביטחון שניתן לוותר על כל אמצעי הביטחון המקשים,אמנם על הפלשתינאים,אך מונעים מבנות צעירות להצטרף לגורלה של סמדר.יאמר האומר היחס במחסום משפיל,אכן עלינו להתנהג כבן אדם בכבוד לאדם,אך אם המחסום אכן מציל חיים-לו יהי!
אבל הביטחון הזה התמים, ותמימות לפעמים אף היא פשע ,התמימות האומרת שאם אך נסיר מחסומים נבטל גדרות ,ונפסיק את עבודת השב"כ נחיה בשלום והחזרת יהודה ושומרון (כן כך נקרא המקום שאני בעד החזרתו,כך נקראת בעברית,ובהיסטוריה שלנו)- מיד יגיע השלום המיוחל וזאב יגור עם כבש ,יהודי ופלשתינאי יאהבו אחד את השני.
מה יביא את השלום המיוחל-אין לי מושג,אבל אני יודע מה לא ויתור על כל נכסנו הלאומיים וחוסר אחריות וחוסר נקיטת אמצעיים לגבי ביטחוננו הלאומי –שלום לא יביאו !
צר לי,איני יכול להאמין בכך .יותר מזה יש לי קונפליקט בתוכי .הלב איתם-הם אנשים טובים ותמימים והייתי רוצה להיות איתם,אבל המוח לא מרשה .
בברכה
אריה רוקח
מאחר והוזמנתי לפעילות של "לוחמים לשלום" אני רואה לנכון לגלות לך את תחושותיי ורגשותיי לגבי טכס הזכרון.השתתפתי השנה בטכס אזכרה אלטרנטיבי ישראלי –פלשתיני באולם תמונע בתל אביב,בפעם הראשונה. יצאתי משם בלב כבד ובתחושות קשות.
אני חייב להקדים ולומר,אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר להתנחלויות ולמתנחלים. עוד בשנות הששים לאחר סיום מחמת ששת הימים ראיתי בהתנחלויות את אבי אבות הטומאה ומכשול לשלום.לבי נחמץ למראה כל עוולה הנעשית לפלחים פלשתינאים בשטחים על פי שיטת "תו מחיר" המבחילה,בגזל פרי עמל ובקשיים הפוקדים אותם בחיי היום יום במקומות מגוריהם. אני תומך בקיום מדינה פלשתינאית ומבין את הצורך בפשרה הוגנת בירושלים.אני רואה בהם שותפים לארצי ומקווה ליום בו אוכל לבקר בשטחי ארץ ישראל בשלום ובתיאום והסכמה של ממשל פלשתינאי חוקי כשם שאזרח פלשתינאי יוכל לבקר באופן חופשי בתל אביב –יפו.
כל זה נאמר כהקדמה לתיאור חוויותיי כשהשתתפתי בעצרת אלטרנטיבית ליום הזיכרון ישראלי –פלישתנאי. הקדמנו,בת זוגי ואני לצאת מתוך תחושה של כבדות רבה,כבדה עלי העצרת.,כמחנך בעברי המקצועי, וכמי שהתמקד במניעת אלימות נוער זכרתי תמיד שני כללים עקרוניים בהבנת התהליך של אלימות הדדית בין שני צדדים (הנני מדגיש את המילה הדדית להבדיל מהתנפלות חד צדדית למטרת שוד וכיו"ב).
ראשית,בכל אירוע אלים בין שני צדדים לשני הצדדים מידה של זכות ומידה של חובה.
שנית,הצד החלש או המובס אינו תמיד גם הצד הצודק יותר.
על כן שמחתי לראות בעצרת זו את הדוברים הערביים מדברים בכנות על כאבם ומנסים אף להבין את כאבו ופחדיו של הצד השני ובאמת מביעים את תחושותיהם במלים היוצאות מהלב וחודרות ללב.
בצד היהודי מצאתי לצערי פשטנות יתר, התייפייפות מיותרת ,התבטלות עצמית ואי דיוקים הנראים כמכוונים.אביא מספר דוגמאות לדבר :
.צר לי לחלוק על דברי רמי אלחנן (אני מקווה שאיני טועה בשמו),אביה השכול של סמדר ז"ל,אך אין צד אחד פלשתינאי- יהודי לוחם לשלום וצד אחר סרבן שלום שכולו יהודי!אכן בצד היהודי יש ויש סרבני שלום ועלינו להיאבק בהם בחתירה לשלום אך גם בצד הפלשתינאי יש סרבני שלום המצהירים השכם והערב כי אין להם די במדינה פלשתינאית ,ולעולם לא יהיה שלום עם המדינה היהודית ,ולגבי היהודים החיים בה ...מוטב שלא לדמיין...איתם חייבים הפלשתינאים שוחרי השלום להיאבק. משום מה הדבר לא בא לידי ביטוי.
הכיבוש הוא רע ומכוער אך חשוב שנדע ונזכור .הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי לא התחיל עם הכיבוש ואני חושש לא ייגמר איתו. ואם כיום לא נהרגות בנות צעירות חמודות ומתוקות כמו סמדר ,אין זה בגלל שהפלשתינאים החליטו שלא לרצוח יותר אלא, לא נעים להגיד, הגדר המוקצה , והשב"כ המושמץ הפועל בשטח,נכון ,לא תמיד בצורה אסתטית. לכן אני מסוגל להפגין נגד גזילת זיתים,נגד הפינוי בשיך ג'רח נגד פעילות העוולה והאווילות הנעשית שם,אך לא נגד הגדר.
עניין הדגל,סיפר רמי אלחנן כי הדגל שלנו לא הונף משום ש"נלקח על ידי המתנחלים"! טעות,הוא לא נלקח אלא נמסר על ידינו למתנחלים ולימין.כך אנו החילוניים המגדירים עצמם כשוחרי שלום, מוסרים את היהדות לחרדים את הלאומיות והציונות למתנחלים. ואנו נשארים עם העגלה הריקה. לא מזמן נאמר בחדשות שתלמידים בבי"ס תיכון תל-אביבי סרבו לשיר בטכס הסיום של לימודיהם, את השיר של אהוד מנור שהיה רחוק מהתנחלויות ומתנחלים"אין לי ארץ אחרת" משום שמתנחלים שרים אותו. אז גם את שירי ארץ ישראל נעביר להם. אגב המתנחלים והימין מדברים עברית לכן כדאי ונכון אולי שנעבור לדבר ערבית או אנגלית....
לבסוף נבצר ממני להבין מניין לקיחת האחריות, והביטחון שניתן לוותר על כל אמצעי הביטחון המקשים,אמנם על הפלשתינאים,אך מונעים מבנות צעירות להצטרף לגורלה של סמדר.יאמר האומר היחס במחסום משפיל,אכן עלינו להתנהג כבן אדם בכבוד לאדם,אך אם המחסום אכן מציל חיים-לו יהי!
אבל הביטחון הזה התמים, ותמימות לפעמים אף היא פשע ,התמימות האומרת שאם אך נסיר מחסומים נבטל גדרות ,ונפסיק את עבודת השב"כ נחיה בשלום והחזרת יהודה ושומרון (כן כך נקרא המקום שאני בעד החזרתו,כך נקראת בעברית,ובהיסטוריה שלנו)- מיד יגיע השלום המיוחל וזאב יגור עם כבש ,יהודי ופלשתינאי יאהבו אחד את השני.
מה יביא את השלום המיוחל-אין לי מושג,אבל אני יודע מה לא ויתור על כל נכסנו הלאומיים וחוסר אחריות וחוסר נקיטת אמצעיים לגבי ביטחוננו הלאומי –שלום לא יביאו !
צר לי,איני יכול להאמין בכך .יותר מזה יש לי קונפליקט בתוכי .הלב איתם-הם אנשים טובים ותמימים והייתי רוצה להיות איתם,אבל המוח לא מרשה .
בברכה
אריה רוקח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה