נפשי היא תזמורת נסתרת/אריה רוקח

 

"נפשי היא תזמורת נסתרת"*
כך פרננדו פסואה.
התזמורת שלי אינה נחבאת
היא חשופה, חשופה ממש,
דולגת ,בועטת וחובטת.
התופים הולמים בראש,
אינם מניחים בלילה במיטה,
כלי המיתר מסחררים אותי
מזכירים נשכחות,
כלי הנשיפה מעוררים ליום עמל.
רק החליל מעניק לי את
שלוות הנפש.

 

*ספר אי נחת,  עמ' 33

קייץ תשע"ב

ריחו של חדר מיון/אריה רוקח

 

ספסלים לאורך הקיר

מחיצות  ווילונות עוטפות מיטות
יושבים באורך רוח וממתינים.

 

ממתינים לקול האחות הקורא
ניחוחות  של תרופות,
ריח זיעה ובית שחי
מתמזגים לריחו של חדר מיון
יושבים באורך רוח וממתינים.

 

סבלנות של כנועים, מתייבשים
כנועים למשמעת האלילים בלבן.
הנפש מבקשת מתחננת
רוצה הביתה להימלט מהריחות
ומהציפייה. אבל...
יושבים באורך רוח וממתינים.

 

בבי"ח "אסף הרופא" קיץ תשע"ב

וינה

הדורה  ,ישישה

זוכרת אימפריה וקיסר,

מוצרט, שטראוס והיידן,

גנים נרחבים שדרות מהודרות,

טבעת סובבת וחשמליות.

העיר שאבא כה אהב.

האם בשינוי הנסיבות

יכלה להיות מכורתי?

כן, אני יודע,כך למדוני מורי

אין אם... או אילו... 
בהיסטוריה.

זה נכון, אך מה שלא לימדו
 בדמיון יש!

וכך מסתובב אני
ברינג שטראסה,מביט סביב
והמחשבה אינה מרפה:
מה היה קורה-אילו...?

29/08/2012

קרא שיר/ אריה רוקח          בעקבות השקת ספרו של יונתן ברג "מפרשים קשים"

כאשר העיר חונקת אותך,

כאשר הרדיו פולט פחדים,

כאשר העליבות פושה בכל,

קרא שיר!

כאשר העצבות כובשת שמחה,

כאשר החלומות אומרים סיוט,

כאשר העלבון חונק בגרון,

קרא שיר!

כאשר הייאוש כובש תקווה,

כאשר התסכול שולט

והאגו כה מושפל

קרא שיר!

השיר ירענן המחנק, אולי,

יתכן שיפחית פחדים,

והתסכול יהיה קל יותר,

ולכן קרא שיר!

השיר ייתן נשימה למחנק,

יפתח את סגור העולם סביב,

ירגיע לאיטו את החרדה,

על כן ,קרא שיר!

29/08/2012

ליסבון

Lisboa כך קוראים לך תושבייך

אך אנו ממך לא שבענו.

עיר מהודרת בפשטותה

עיר של עליות מפרכות

וירידות תלולות.

קבלת אותנו בחום

והראית לנו את חמודותיך.

מוסיקת פאדו עוד באוזננו 
מסתלסלת

בלילות קסומים,

ובקולות נשיים עמוקים.

גם זאת

בית כנסת בתוך חומה

ואנדרטה בלב העיר

מזכירים את חטאייך

משכבר.

נהנינו מאורחותייך,

אהבנו להיות אורחייך

Obrigado, ליסבון.

קיץ 2012

בלמונטה

בבלמונטה ראיתי נשים

קשישות לבושות שחורים.

בנות האנוסים הן-

כך אמרו לי,

מקהילת אנוסים

שחזרה לדת אבות.

לבי יצא אליהן

אך הן, הרגל שנעשה טבע,

עדיין מסתגרות.

האינקוויזיציה בת שלוש מאות

כבר לא קיימת,

אך קשה ,מאד קשה

להוציא אותה מתוכם.

קיץ 2012

אובידוש

יושבת בתוך חומה –כירושלים שלי,

מדהימה ביופייה-כירושלים שלי,

מחרכיה חצים נשלחו

לכבוד המלך, הצלוב והכבוד.

על חומותייך נהרגו, נרצחו

קורבנות חינם לדורותיהם.

היום סובבתי בעיר חמודות

תיירים מכל העולם,

צעירים עם תרמיל

וקשישים על מקל

סובבים ברחובותיה.

עיר של שלום בתוך חומה

הלוואי גם עלייך-עירי האהובה.

קיץ 2012

טיול בפורטוגל

עמליה רודריגז באוזניים

ההגה  ביד ואת לידי.

פורטוגל ארץ חולפת עוברת

גנים 
שדות 
וכפרים

ארץ יפה ,אנשים חביבים

כמה טוב לשוטט בך

ולהחיות נפש רותחת

תודה לך פורטוגל.

קיץ 2012

  

       בקשתי שיחדל

הוא אמר, נשבר לי מהכל

מאשתי, מהמדינה ומהמצב הכלכלי.

אמר כשהערפל מכסה את עיניו

מדבק והולך אל עיני ולבי.

תאמין לי, הם יפגינו כמה שירצו

לא יעזור.

הקפה ההפוך דמה לדם

הנשפך מלבי ומחיי.

תחושות נהפכות ,רודפות

אחת את השנייה

בסדר בסדר יהיו בחירות,

תאמין לי דבר לא ישתנה.

ואני, חדל אישים

בקשתי בלבי שיחדל.

חולון 8/07/2012

על רכס הכרמל

על ההר הירוק תמיד

רכס לבי

צילמתי תמונה:

עץ שחור, גדוע

גדמי ענפיו מפוחמים,

על רקע אחיו השרופים,

הבט סביב, המוות פה מושל .

וכשאלת הנביא  שאלתי בכאב:

בן אדם, היחיו העצים האלה?

ביער השרוף אין שומעים

צפצוף ציפורים

גם הן מונעות כנפיהן מהשרפה .

והוספתי ושאלתי ודמעות בעיני:

בן אדם, היחיו העצים האלה?

אך הבט נא, בעץ שבתמונה

הבט היטב, לא תאמין
עלים קטנים ירוקים
מבצבצים ברעננותם.
וכך מן המוות
מציצים החיים ועניתי ובעינישמחה :
בן אדם, יחיו גם יחיו העצים האלה!

משמר הכרמל, סתיו תשע"ב

2.סיפור הסממית/אריה רוקח

שוכב הייתי על מיטת סוכנות

בחדרי הנזירי שבקיבוץ

שוכב ומתבונן בתקרה.

מנורה בודדת עירומה

יתושים יבחושים ופרפרים

ריח חריכה באוויר.

ביניהם חוגגת היפיפייה

עם אצבעות דביקות

בזריזות,בחן

שולחת לשון ארוכה

וחוטפת מעדנים מפרפרים.

כל כך יפה.

מה חבל,

הפשפשים שבמיטה הכריעו אותך,

רדפתי אחריך נסיתי להצילך

אך רק הריסוס הקטלני

הפילך מהתקרה והקיר לרצפה.

יותר לא ראיתיך בחדרי.

חולון,  14/07/2012

 1.הצוצלת/אריה רוקח

אצלי בחלון המטבח -עציץ

כל שנה דוגרת בו צוצלת.

אינה מפחדת ואינה בורחת
מביטה בי בעיניים טובות חמות
וממשיכה לדגור על ביציה.

היא לא קמה לא יוצאת לעופף
במסירות אימהית היא ממשיכה
בלי הרף לדגור.

היא אינה רעבה? אינה סובלת?
אני פותח את החלון בזהירות
והיא מתבוננת בי במבט אדיש,
היא יודעת, אני לא אפגע בה.

מדי שנה היא דוגרת ,אולם ביציה,
וגוזליה נעלמים.
מי המעלים? חתול? או עורב?
אני לא יודע ,רק בקשה לי –
הפעם הזאת ,אנא הצליחי.

חולון,23.03.2012

 

  "אריה, אריה קום התגייס לגדוד העברי"

                                   שיר עם מאז    

   אני נקראתי על שמו של ר' אריה לייב     

      שחי אי שם ואי  אז   בבוקובינה      

                                                                                   

               שמי/אריה רוקח

לפני שימתחו קורי העכביש על קברי

תראה עדיין חריתת שמי על האבן.

השם ששנים כבר חרות בגופי ונפשי,

שעמסתי אותו עלי בכובד דורות שעברו,

שכאבתי אותו בכאבו של המובל לטרנסניסטריה,

 השם שהתקשה לשרוד בין שיחי צבר.

אותו אני נושא כבר מחצה ושבעה עשורים.

הסכנו אחד לשני, יש קוצים ויש שושנים

יש והשושנים נסוגות בפני הקוצים

ויש והשושנים מובילות -התרגלנו אחד לשני.

השם הוא כמוני, זמני, ועם היפקע קורי העכביש יעלם.

הדרך  מתמשכת –גרסה שניה/ אריה רוקח

הדרך מתמשכת

כסימפוניה בלתי גמורה.

הולכת ומתפתלת

כצפע החולף בשדה.

אלגיות ואודות

נשזרות אילו באילו

ומתנפנפות כעלים ברוח.

ואני תוהה

לכאן או  לשם.

ומה התכלית ?

רק הצופית שעל העץ

אותה ציפורת זערורית

 שלבה גדול

מזמרת מצייצת מעודדת:

אמנם הסוף הוא לכולנו

אך גם לדרך יש ערך.

01.07.2012

הדרך  מתמשכת / אריה רוקח

הדרך מתמשכת

כסימפוניה בלתי גמורה.

הולכת ומתפתלת

כצפע החולף בשדה.

אלגיות ואודות

נשזרות אילו באילו

ומתנפנפות כעלים ברוח.

ואני עומד ,בוחן ותוהה

לכאן או שמא לשם.

ומה בעצם התכלית בהליכה

בלתי פוסקת זאת?

רק הצופית שעל העץ

אותה ציפורת זערורית

 שלבה גדול

מזמרת מצייצת מעודדת:

אמנם הסוף הוא לכולנו

אך גם לדרך יש ערך

יש משמעות.

01.07.2012

                      בולבולים

 

הבולבולים שחורי הראש

מפזזים טן-דו בין פירות העץ

מנקרים, ניזונים ועולצים

השמש בחומה מחבקת אותם

חשש ודאגה אין בליבם

כל עוד הטבע מספק.

לבולבולים שחורי הראש

אין מדינה ,אין דאגה

וגם מחאה אין.

רק שמש ופירות העץ

יביאו לליבם

שמחה אין קץ.

לו אני הייתי בולבול

כל דאגותיי היו מוסרות

 עם בת זוגי הייתי מקפץ

בין הבדים ,העלים ופירות העץ

השמש תחבק אותנו בחומה

ונשמח בפירות העץ והאדמה.

במוזיאון סמטנה בפראג

אני על דוכן המנצחים

תפוס בכבלי הדמיון

השלט בידי למול היצירות

אני מכוון ולוחץ –

המולדבה.

הצלילים מתפשטים בחדר,

מבעד לחלון זורמת בנחת-

המולדבה,

ספינות, ברבורים לבנים.

שטופת קסם פראג היפה,

המראות והצלילים מתמזגים

 המולדבה.

           בשכונה העברית

בשכונה העברית

של צפון ים המלח,

שכונה בה גרו

עובדי המפעל,

צפיתי בכם אנשי הפלמ"ח

וקנאתי זינקה אל על.

ריצה,ירי –אימונים

חיקיתי תדיר במשחקי הקטנים.

כה חשתי בצער

שאיחרתי להיוולד בכמה שנים.

להתאמן אתכם רציתי,להילחם

בקרבות הקסטל הנוראי

לשם נשלחתם.

בשכונה העברית

 של צפון ים המלח,

הייתי ילד תמים

שראה חזות הכול

בתרגילים ואימונים

לשחק רציתי ולא הבנתי

שבעקבות באימונים

הקשים,המרתקים

ששבו לב ילד משתוקק ותאב

באים בזדוניות

שכול ,צער וכאב.

אֲנִי מחפש אֶת הָעֶצֶב

הָרְחוֹב שֶׁלָּנוּ תָּמִיד נָקִי

הַמְּנַקֶּה עוֹבֵד בִּשְׁקִידָה

 עִם מַטְאֲטֵא עֲגָלָה. ויעה

הִגִּיעַ מֵרוּסְיָה הַלְּבָנָה

בְּבֵיתוֹ תלויה תְּעוּדָה על הקיר

דּוֹקְטוֹר לְהַנְדָּסָה- אינג'ינר.

בַּבֹּקֶר מְקַבֵּל פָּנַי בְּמאור פָּנִים

דֻּבְּרָה אוטרה-בֹּקֶר טוֹב.

אֲנִי מַחֲזִיר חִיּוּךְ רָחָב

וְלֹא מַאֲמִין

 אני עֲדַיִן מְחַפֵּשׂ אֶת הָעֶצֶב

בְּעֵינָיו.

אפריל,2011

נתפראו עצבי, נדרכו עיני

למראה פתע של עוף דורס

שלקרא שמו לא ידעתי

האם חיוואי או דיה ?

איני מבחין-לא יודע.

והוא מעופף סב וסב

בטרמיקה חולפת

עיניו סורקות

חולפות ומחפשות

טרף-נברן חולף.

הכנפיים פרוסות רחב

הראש לקרקע מכוון

והנה הוא צולל-ומיד עולה

ובפיו ביש מזל, נברן מפרפר.

כך הטבע ,אין רחמים

ממות הנברן-יחיו הגוזלים

ויגדלו לטרוף עוד נברנים.

חולון ,אביב תשע"ב

       איני יודע,

האם זה צודק האם זה נכון

כך לעשות וכן לטעון?

האם אפשר היה אחרת,

בדרך טובה יותר ומובחרת?

קטונתי מדעת דלתי מלהבין

לא צד שמאל ולא ימין

מה יכול היה להיות,

יותר טוב ,יותר אמין.

אני מקשה בלי הרף

על החכמים והנבונים.

ואני עדיין ממתין לתשובה

שמין הסתם גם הם אינם יודעים.

איך נעשית ציפור לפושטית

כשחיפשנו את הסלעית היא הייתה

משהו מיוחד ואז לפתע הופיעה

והופיעה

והופיעה

זוהי ציפור פושטית

אמר אחד הצפרים

כמו דרור הבית.

בעקבות פסטיבל הצפרות  מרץ 2012

איך אבדו המלים

במעמקי זכרוני

בלי בושה והצטדקות-

ככה זה בגילי.

איך קוראים לה ,

לכל הרוחות?

היא אלי בחיוך רחב:

"מזמן לא התראינו".

ממי היא זאת?

ומנין מכירה?

הזיכרון בוגד

עושה בושות.

1.

אָז יָשַׁבְתִּי לְיַד השולחן                                              

הַמָּקוֹם הָרֵיק  הָיָה  כָּאן

"אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת?"

"בְּבַקָּשָׁה".

וְאָז

קְצָת הִתְלוֹצַצְתִּי ,בְּדִיחוֹת

לֹא מי יוֹדֵעַ מָה חֲכָמוֹת.

מְעַט שְׁאֵלוֹת

גִּשַּׁשְׁנוּ ,בָּדַקְנוּ

" אֲנִי אלמנה","אני מהגרושים",

נִגְמְרָה הָאֲרוּחָה,

נִפְרַדְנוּ

אַךְ אֲנִי לֹא יָכלְתִּי לִשְׁכּחַ

אֶת הַפָּנִים.

2.

חָלְפוּ שָׁנִים, כִּמְעַט עָשׂוֹר

וַאֲנִי מתברך בְּשִׂמְחָה וְאוֹר.

וְאַתְּ יוֹדַעַת ,לא הָיִיתִי מַאֲמִין

שֶׁבּעֵרוּב ימי,בכמעט יְמֵי זקנה,

הָיִית לִי לְבַת זוּג, לַחֲבֵרָה.

לולה טריירית קטנה,

כלבה אנרגטית וזריזה

אוהבת אדם אוהבת שמחה

מקפצת על הספה והכורסה

שערה השחור לבן

מכסה את עיניה,

(מעניין איך היא רואה)

נביחותיה השמחות

מקבלות פני אוהבים.

הודות לריחך ושערך,

זכיתי באוצר

זכיתי באושר

על כן תודה גדולה

ללולה הכלבה.

מהומה בלול

                                                                         "אפשר לגרש לדרוס סודן"

  (                                                     הועה"מ, ידיעות אחרונות   24.05.2012)

בלול התרנגולות רעש מהומה

זעקה מרה וקרקרה:

ללול השלו והרגוע

תרנגולת חדשה הוכנסה.

הלולן מצאה בחצר

אליה הגיעה מבית אחר.

לא אחת לבנה ככולן

אלא צבעונית שחורה-אדומה

כזאת שבלול אחר בקעה.

"היא פולשת, היא גנבת ,היא חולה "

"היא מטילה במקומנו"

זעקו התרנגולות וארגנו הפגנה

עם שלטים, סרטים וכל השאר.

קבעו ליד שוקת המים

באו תרנגולות מכל עבר

אפילו מירושלים.

הנואם הראשי בנחישות,

חצב להבות ותבע

את הצבעונית לגרש !

מקומן בלול אחר

שתעופנה לנו מהחצר!

דברים כדורבנות...

ומי היה הנואם החרוץ?

לו הקשיבו כל התרנגולות בשקיקה?

כמובן הלולן!

אך מדוע שכחו בנות הכנף

לשאול את הלולן החרוץ

למה מלכתחילה אתה

הבאת  אותה מהחוץ.