אלישע בן אבויה יושב החצר בצל הבית

מצבה ביער

יד לוולוול (זאב-WOLF) וואהל


כאבן שנעלמה עם אחיותיה
ביער העשב העצי,
כישיש הנמצא בזרועותיה
של אם חומה טובענית.
שם ראיתי יד לאדם,
שחי אי אז לפני שנים.

קרוב היה לי האיש
שלא הכרתיו.לפני היוולדי
הלך האיש,הלך ואיננו...

רכבת שחורה ומעשנת
חלפה עברה ברעש אימים.
דרסה בדרכה ולא הותירה
אלא גוויה,גווית נער ,
חייל עול ימים.
צעיר יפה תואר, לבוש בקפידה
מרצין עם כולם,
(האם לא לימדו אז לחייך לצלם?)

ולפעמים אני תוהה
איך היה יכול להיות איתו?
לוּ הרכבת לא עברה
לוּ חש בהתקרבה
לוּ ראהו הנהג

לוּ לוּ לוּ איזה לוּ נלעג.
חסר כל תוחלת ,
ולמרות הלוּ הבלתי אפשרי
התהייה, מה אעשה,
נשארת אתי. חולון מרץ 2010

מכתב לעורך שלא נשלח

לעורך שלום

מאחר והוזמנתי לפעילות של "לוחמים לשלום" אני רואה לנכון לגלות לך את תחושותיי ורגשותיי לגבי טכס הזכרון.השתתפתי השנה בטכס אזכרה אלטרנטיבי ישראלי –פלשתיני באולם תמונע בתל אביב,בפעם הראשונה. יצאתי משם בלב כבד ובתחושות קשות.

אני חייב להקדים ולומר,אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר להתנחלויות ולמתנחלים. עוד בשנות הששים לאחר סיום מחמת ששת הימים ראיתי בהתנחלויות את אבי אבות הטומאה ומכשול לשלום.לבי נחמץ למראה כל עוולה הנעשית לפלחים פלשתינאים בשטחים על פי שיטת "תו מחיר" המבחילה,בגזל פרי עמל ובקשיים הפוקדים אותם בחיי היום יום במקומות מגוריהם. אני תומך בקיום מדינה פלשתינאית ומבין את הצורך בפשרה הוגנת בירושלים.אני רואה בהם שותפים לארצי ומקווה ליום בו אוכל לבקר בשטחי ארץ ישראל בשלום ובתיאום והסכמה של ממשל פלשתינאי חוקי כשם שאזרח פלשתינאי יוכל לבקר באופן חופשי בתל אביב –יפו.

כל זה נאמר כהקדמה לתיאור חוויותיי כשהשתתפתי בעצרת אלטרנטיבית ליום הזיכרון ישראלי –פלישתנאי. הקדמנו,בת זוגי ואני לצאת מתוך תחושה של כבדות רבה,כבדה עלי העצרת.,כמחנך בעברי המקצועי, וכמי שהתמקד במניעת אלימות נוער זכרתי תמיד שני כללים עקרוניים בהבנת התהליך של אלימות הדדית בין שני צדדים (הנני מדגיש את המילה הדדית להבדיל מהתנפלות חד צדדית למטרת שוד וכיו"ב).
ראשית,בכל אירוע אלים בין שני צדדים לשני הצדדים מידה של זכות ומידה של חובה.
שנית,הצד החלש או המובס אינו תמיד גם הצד הצודק יותר.

על כן שמחתי לראות בעצרת זו את הדוברים הערביים מדברים בכנות על כאבם ומנסים אף להבין את כאבו ופחדיו של הצד השני ובאמת מביעים את תחושותיהם במלים היוצאות מהלב וחודרות ללב.
בצד היהודי מצאתי לצערי פשטנות יתר, התייפייפות מיותרת ,התבטלות עצמית ואי דיוקים הנראים כמכוונים.אביא מספר דוגמאות לדבר :

.צר לי לחלוק על דברי רמי אלחנן (אני מקווה שאיני טועה בשמו),אביה השכול של סמדר ז"ל,אך אין צד אחד פלשתינאי- יהודי לוחם לשלום וצד אחר סרבן שלום שכולו יהודי!אכן בצד היהודי יש ויש סרבני שלום ועלינו להיאבק בהם בחתירה לשלום אך גם בצד הפלשתינאי יש סרבני שלום המצהירים השכם והערב כי אין להם די במדינה פלשתינאית ,ולעולם לא יהיה שלום עם המדינה היהודית ,ולגבי היהודים החיים בה ...מוטב שלא לדמיין...איתם חייבים הפלשתינאים שוחרי השלום להיאבק. משום מה הדבר לא בא לידי ביטוי.

הכיבוש הוא רע ומכוער אך חשוב שנדע ונזכור .הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי לא התחיל עם הכיבוש ואני חושש לא ייגמר איתו. ואם כיום לא נהרגות בנות צעירות חמודות ומתוקות כמו סמדר ,אין זה בגלל שהפלשתינאים החליטו שלא לרצוח יותר אלא, לא נעים להגיד, הגדר המוקצה , והשב"כ המושמץ הפועל בשטח,נכון ,לא תמיד בצורה אסתטית. לכן אני מסוגל להפגין נגד גזילת זיתים,נגד הפינוי בשיך ג'רח נגד פעילות העוולה והאווילות הנעשית שם,אך לא נגד הגדר.

עניין הדגל,סיפר רמי אלחנן כי הדגל שלנו לא הונף משום ש"נלקח על ידי המתנחלים"! טעות,הוא לא נלקח אלא נמסר על ידינו למתנחלים ולימין.כך אנו החילוניים המגדירים עצמם כשוחרי שלום, מוסרים את היהדות לחרדים את הלאומיות והציונות למתנחלים. ואנו נשארים עם העגלה הריקה. לא מזמן נאמר בחדשות שתלמידים בבי"ס תיכון תל-אביבי סרבו לשיר בטכס הסיום של לימודיהם, את השיר של אהוד מנור שהיה רחוק מהתנחלויות ומתנחלים"אין לי ארץ אחרת" משום שמתנחלים שרים אותו. אז גם את שירי ארץ ישראל נעביר להם. אגב המתנחלים והימין מדברים עברית לכן כדאי ונכון אולי שנעבור לדבר ערבית או אנגלית....

לבסוף נבצר ממני להבין מניין לקיחת האחריות, והביטחון שניתן לוותר על כל אמצעי הביטחון המקשים,אמנם על הפלשתינאים,אך מונעים מבנות צעירות להצטרף לגורלה של סמדר.יאמר האומר היחס במחסום משפיל,אכן עלינו להתנהג כבן אדם בכבוד לאדם,אך אם המחסום אכן מציל חיים-לו יהי!
אבל הביטחון הזה התמים, ותמימות לפעמים אף היא פשע ,התמימות האומרת שאם אך נסיר מחסומים נבטל גדרות ,ונפסיק את עבודת השב"כ נחיה בשלום והחזרת יהודה ושומרון (כן כך נקרא המקום שאני בעד החזרתו,כך נקראת בעברית,ובהיסטוריה שלנו)- מיד יגיע השלום המיוחל וזאב יגור עם כבש ,יהודי ופלשתינאי יאהבו אחד את השני.

מה יביא את השלום המיוחל-אין לי מושג,אבל אני יודע מה לא ויתור על כל נכסנו הלאומיים וחוסר אחריות וחוסר נקיטת אמצעיים לגבי ביטחוננו הלאומי –שלום לא יביאו !

צר לי,איני יכול להאמין בכך .יותר מזה יש לי קונפליקט בתוכי .הלב איתם-הם אנשים טובים ותמימים והייתי רוצה להיות איתם,אבל המוח לא מרשה .

בברכה

אריה רוקח

לוחמים לשלום

לוחמים לשלום- עצרת זיכרון.
לוחמים לשלום- מציעים חלום
.לוחמים לשלום- נשקים מושלכים
,לוחמים לשלום- בכרזות ושלטים
.לוחמים לשלום- משמאל ומצפון.
לוחמים לשלום -למנוע אסון
לוחמים לשלום- עם הצד הכובש
לוחמים לשלום -עִם מדכא ומייבש
עִם מקים החומות
עִם יוזם התנכלויות.


ואני יושב מתבונן ותמה – איך זה יתכן?
אם אני טורף ולא נטרף זד מרושע ורודה
,אז איך זה ? שהשלום יִקְרַב
עם חד-אשֶם בכל מלחמה וקרב?


הנשמה משתוקקת הנשמה זועקת
אכן לשלום.
אך לוחמים לשלום בוקה ומבוכה ,
האם לא ניתן להגיע לשלום
לא ניתן להגשים חלום, ללא האשמה?
האם לא ניתן להגיע למטרה הנעלה
ללא התבטלות והשפלה? האם למען השלום החלומי,
שאולי יתגשם עלי לוותר על הדגל ועל מהות עצמי?


כבדה עלי העצרת,
עייפתי משאת לבד באשמה.


בעקבות עצרת יום הזיכרון אלטרנטיבית יהודית –פלשתינאית באולם תמונע,תש"ע-2010

יום הולדת

נכתבל יום הולדתה של דניאלה פרנק וצונזר ע"י הכח הנשי

יום הולדת למה ומה
למה אנו חוגגים
בכזאת מין שמחה?
מילא אם הייתה קיימת התופעה
בה את החיים
אנו מתחילים בזקנה
ולאט לאט מצעירים והולכים
והופ מבלי להתחכם
חוזרים לרחם האם.
עד שנהפכים
בחודש התשיעי לעוברים
ואז רבותי, יש למה לחכות
לאורגזמה עסיסית,אדירה
שתסיים מסכת חיים יפה ועשירה.

אבל לא,לא כך המעשה
בסוף החיים ,לא אורגזמה
אלא המוות מחכה.
אז מה השמחה?
איזה יופי –
נותרו לי רק שלושים שנה
ובעוד עשור,
מה אתה מבסוט חמור?
נותרו לי רק עשרים
אני מתקרב מהר מהר לשנתי האחרונה
ובמקום לשבת ולבכות מרה
אנו חוגגים ועושים מסיבה.

והקהל,חברים וידידים
וגם הקרובים
הם שמחת אמת חוגגים:
לא רק אנחנו מזדקנים והולכים.
אלא גם קרבן המסיבה
(סליחה,חתן המסיבה)
שהיה פעם עלם חמודות
שמזדקן ונראה –
שלא נדע מצרות.

והברכה המקובלת בכאלה אירועים-
"שתחיה עד מאה ועשרים".
זה לא יפה שאתם כך עושים
כל כך הרבה לחיות
בעולם מלא צרות?
עולם בו ידברו תמיד ומדברים
על מדינה לפלשתינאים
ובנתים ללא הפסקות יהודים וערבים
אחד על השני כפות מורידים.
מביט ונהנה מן הצד
ידידנו אחמניג'אד.
עד מאה ועשרים
עם חרדים וקברים עתיקים?
עם מלחמות והרס
ומעל חכל
מאה ועשרים עם שמעון פרס?

וברכה יותר יפה:
עד מאה כעשרים"
אז קודם יש כבר הנחה
הורידו חצי שליש
על התנהגות טובה.
שנית מה?
זקן בן מאה
יתחיל לחזר אחרי כל עלמה נאה
ובלי שיניים ,שיער ומלא קמטים
ימשוך אותה ל,שטוץ" בחדר השירותים? לא כך ?
אז מה זה עד מאה כעשרים?
אז מה זה עד מאה כעשרים
שיצמחו לו שיניים
ויתפתחו השרירים
ואת הויאגרה ישאיר לאחרים?

אז חישבו כל זה כדאי?
לחגוג ולשמוח עד בי די?
האם לא יותר עדיף
לשבת תחת עץ התאנה
או השזיף
לעשן את מקטרת השלום
ולהזכר בימים
שאמרנו עוד יבוא היום...
והיום האם הגיע האם בא?
קדחת...
אז מה עושים ? עושים מסיבה.

ווי אזוי מאכטמן א ישראלישע סלט?

מוקדש למורתי אסתר רוז'אנסקי
מענעמט א רויטער טאַמאטע
א שיינע, אַ האַרטע,
נישט וואַייך ווי א שמאַטע.

מענעמט א פעפער א גרינע
גלייך ווי די ברימטער קוזינע,

אוגערגע גרין און לאַנג
ווי אונזערע געשמאַק פאַֹרלאַנג.

א פריש שארפע ציבלע
שיין ווי א יונגע מיידאֹלע.

איין אָדער צווי מאַיירן
אויסגעראַצן גיט גיט
זאָל אפילו די באָבע זאָגן:
"אַ דאָס איז טאַֹקע גיט ".

און וואָס איז מיט רעטעך?
אָן רעטעך נישטו קיין סלט
דאָס וויסן דאָך-ייעדעם שמנדריק
און ייעדעם תעמעוואַט.

דאַרף מאן אָפשניידן דין דין
דיניקער און קלייניקער
מיט בוימעל
און זאַפט לימון,
זאַלץ און פעפער שוואַרץ
וואָס איז גיט צום האַרץ.

מישן און מישן גוט גוט
אָט אֹזוי עס איז געזונט.


מיט אַ גאַבעל און א מעסער
עס גזונטערהייט
אונזערע לערערין אסתר.

עס שמעקט אַ מחיה,
און ווער האָט גמאַכט
דעם סלט?
איירע תלמיד-אריה.

איך קום צוריק צו דיר

א ווידוי און איין איינסדרוק אויף חרטה,פון א חוצפדיק סברה.


איך קים צוריק צו דיר
די אַלטע,גוטע יידישע שפראַך
איך גיי צו טרעפן דיר
מיינע פאשימטע, בעליידיקטע און שוואַך.
"ז'אַרגון","גלותעדיק","מיאוס"
מיט אונזרע גרויסהאַלטונג
שאַרפע ווערטער דיר גערופן,ווי א שיס.

וויר בושה געהט מיט
די לשון פון מאַמע און טאַטע,
און דיר ארויס געוואָרפן
ווי אַ אַלטע שמאַטע.

אירע אַלט- ניַי שוועסטער
דיַינע שיינע פלאַץ פארנומען,
און דיי אלטצ'קע מועטר
איז כמעט גאנץ פארשוונדען.

אָבער די-ווי א זאַמדפויגעל
אויפגעשטאַנד אויפגעוואַכט
אין ייעדער מדינה און שטאָט
קומסט די מיט א ניים מוט.
פון די גולדנע מדינה,
צו די גרויסע ארגנטינע,
פון רוסלאנד און אוקראינע
צו די יידישע מדינה,

אי אַהין אי אַהער
קימסט טאנצן און א שיעור.

יו,איך וועיס.
דער שונא דיינע מליונן
רעדערן האָט געהרגעט.
אָבער די האָסט געקריכט אַרויס
פון די שונאים שמוץ,
און איביק,איביק די בלייבט ביי אונץ.


חולון , 21.7.09