הייתי רואה אותם כמעט יום יום בלכתי ממרכז העיר הביתה. איש לא ידע מה שמם ונהגו לכנות
אותם פיפאלה ורוזלה, איש לא ידע לספר מנין באו, מתי ואיך התחברו לזוג, והאם זה שמם
האמיתי, גם לא שאלתי, הם נראו שנים שאין להם עבר ואין מאחוריהם שום סיפור.
נראה היה ששנים עברו מאז התרחצו לאחרונה עובדה זו ניכרה גם בריח שנדף מהם. גילם לא היה ברור אך במצבם נראו ישישים מופלגים.הם היו יושבים ומקבצים נדבות ביחד ,לבושים בגדים ישנים ומסמורטטים .היא היה חבוש כובע צמר אפור , שלא היה מסירו גם בימי הקיץ הלוהטים , ויש כאלה בירושלים למכביר,זקן מדובלל לא ארוך שמזמן לא ראה מסרק או מים. לבן בקצהו, אפור באמצעיתו וצהוב מסביב לפיו ,מסגריות מן הסתם,אם כי מעולם לא ראיתיו מעשן .את הז'אקט המהוה המכסה מספר לא ברור של חולצות וגופיות נראה שלא הסיר מעולם, מכנסיים מטולאים לרגליו ונעלים גבוהות שאי אז היו שחורות וכיום צבעם לא ברור.
היא במטפחת,צבעונית לשעבר , פנים מקומטים שנראו כמו רשת תעלות בפניה, שמלה המכסה על מכנסיים שחורים ונעלים שקשה לדעת מה טיבם גופה היה שחוח ומדי פעם כשראיתי אותה משוחחת או אוכלת מיד נראה שפיה חסר שינים . בירושלים,עיר שתמיד רבו בה הקבצנים והמשוגעים המתנבאים בכיכר העיר ,היו ידועים לכל ושמם שימש למשל לשלומפרים וכאלה שאינם מקפידים על צורתם החיצונית וניקיונם.
הם תמיד היו יחד, ביישבם וגם בהליכתם יד ביד כפופים ומתנדנדים מכובד השנים או התרמילים הענקיים בהם היו עמוסים לעייפה,מן הסתם כל רכושם,כשהם היו אוכלים ביחד מתוך צלחת פח או יושבים ומשוחחים- עם כל עליבותם נראו כמופת לזוגיות יפה.
. אצלי דמותם תמיד עוררה את דמיוני ואת תשוקתי לחבר להם סיפור חיים טראגי ועצוב, יום יום ישבתי ,אחרי יום עבודה ,מחכה לקו 7 לנסוע הביתה לתלפיות ומתבונן בהם. הנה הם יושבים ללא מילה עם קופסאות פח ומבקשים בשתיקה את נדיבות העוברים ושבים. מדי פעם היה עובר אורח זורק מטבע לאחת הקופסאות- הם לא היו מגיבים . הנה הם אוכלים והוא מוציא משהו לא ברור מצלחת הפח שלו ומעביר לצלחתה ,שתאכל,מחווה שקסם לי ועורר אותי לשאלה הבלתי פתורה מי הם? מה סיפורם?
הנה הם שני צעירים, הוא אפרים (שכונה גם פייפלה) חבר באצ"ל והיא רוזלינד בתו היחידה של הנציב העליון לארץ ישראל. רוזלינד עמדה להיכנס למלון המלך דויד מספר דקות לפני הפיצוץ והוא, שהיה בין המפוצצים משך אותה ברגע האחרון והציל את חייה .הבת המופתעת לא הספיקה להודות למצילה ופונתה לארמון הנציב על ידי המשטרה. אפרים נתפס ואף הוא פונה על ידי המשטרה, אבל לבית הכלא במגרש הרוסים שם עונה במטרה לקבל פרטים על חבריו והארגון.
הנציב העליון הופתע לשמוע שבתו היפה עטרת ראשו ומשוש חייו, לה הועיד חיי רווחה ונישואין עם אחת ממשפחות האצולה בממלכה המאוחדת,מבקרת באופן קבוע את אפרים הטרוריסט המסוכן מהארגון בכלאו. משיחה קצרה עם רוזלינד הוברר להוותו שהילדה מאוהבת! ובמי? באויב מספר אחד של הכתר הבריטי שהוא, הנציב העליון ,נציגו בפלשתינה (אי).הניסיונות בלשון רכה ובגערות, בהבטחות מתוקות ובאיומים חמורים לא צלחו. הילדה הודיעה שהיא עומדת להתחתן עם אפרים.
כשוחרר אפרים מחוסר הוכחות כשהוא שבור וחולה מעינויים, התגיירה רוזלינד ונישאה לו. גם בעיני האצ"ל הנישואין נתפסו כבגידה וכך הם היו מנודים מכל הצדדים,המאבק על אהבתם האסורה הוריד אותם לשאול קיומי –אבל הם ביחד וזה מה שחשוב, בשנים האחרונות רוזלינד מקבלת קצבה קטנה ממשלת בריטניה,מה שלא מונע מהם להמשיך ולקבץ נדבות.
או הנה הם ניצולי שואה שייסוריהם הוציאו אותם מדעתם ולא אפשרו להם לחזור לחיים נורמאליים וחיברו אותם בקשרי אחים לסבל , הוא אפרים שבעיירה הקטנה ממנה בא נקרא פייפלה , ביום השחרור שקל 35 ק"ג ודעתו נשתבשה עד כי התקשה להאמין ששוחרר ולא הסתדר במחנות העקורים בגרמניה. ניסיונות מערכת בריאות הנפש במחנות לא הצליחו לסייע לו. יום אחד פגש את שושנה שכונתה גם רוזה או רוזלה גם היא פגועת נפש כתוצאה מסבל על- אנושי במהלך המלחמה , מבלי לדבר או להחליט נוצר בינהם הקשר.שלטונות המחנה קיוו שקשר זה בינהם יחזיר אותם ליכולת להתנהג באופן מקובל ונורמאלי ועל כן העלו אותם לארץ.
אך לא,גם כאן לא ידעו להסתדר .לאחר שהות של שנים מספר בבית החולים הפסיכיאטרי בטלבייה ,שוחררו .ומאז הם ברחוב.
או שמא הם ניצולי הרפתקה אנושית ייחודית בארץ מדברית והלאה וכן הלאה הלך לו דמיוני וסיפר , אך בסופו של דבר המסתורין וחוסר ידיעתי נשארו כשהיו.
המשכתי להתבונן בהם ,מבטי כנראה משך את תשומת ליבו של פיפאלה מבטנו נפגשו , עיניו בניגוד לצורתו החיצונית ותדמיתו היו כחולת,חדות, ונמרצות. מה הוא חושב במוחו? מה הוא מרגיש? לרגע נדמה היה לי שהוא פותח את פיו האם רצה לדבר? באותה שניה הופיע האוטובוס עליתי, בפעמים הבאות לא פתח את פיו,האם החמצתי?
עוברים ושבים התעלמו מהם כמו היו קיר או אבן, לכל היותר השליכו מטבע.וכך חיו להם בשולי העיר עד שנעלמו . יום אחד שמתי לב שמזמן הם כבר לא הופיעו ברחוב. היכן הם? איני יודע. נעלמו בין שאר מוזרויות ירושלים המסתובבות ברחובותנו, מושכות ולא מושכות את תשומת לבנו, מרצות למעונינים, זועקות, צוחקות ללא סיבה,או מקבצות נדבות , דמויות המופיעות מאי שם ולפתע נעלמות.
